טור דה זורנזון: משחקים גולף (חולמים פוטבול)

המטרה העיקרית שלי בטורניר הגולף The McGladrey Classic הייתה, כמו שהאמריקנים אוהבים להגיד, לעקוב אחרי הכסף. לראות מקרוב את הספורט שבתיאוריה מייצג יותר מכל ספורט אחר, גם אחרי תופעת טייגר וודס, את האדם הלבן על כל מה שהאדם הלבן, בהכללה כמובן, מייצג בעולם: הון, כוחנות, אוליגרכיה, שוביניזם (במובן המקורי של המילה, כלומר העדפה קיצונית של קבוצה חברתית ספציפית), הסתגרות שנובעת מפחד קמאי מהאחר, וטעם רע באופנה שבגולף משמעותו ברמודות מחויטות בגוונים שונים של חאקי וחולצות לקוסט (או וריאציות של חולצות לקוסט) בגוונים שונים של שעמום.

קשה למצוא מקום יותר משעמם (ולבן) מסי איילנד, אתר נופש אולטרה יוקרתי בדרום מזרח ג'ורג'יה שיושב על האוקיינוס האטלנטי ואירח בשנת 2004, גם בגלל הבידוד האפקטיבי שהוא מציע, ועידת פסגה של ה-G8. באיזשהו שלב האנשים הטובים שניהלו את סי איילנד באמצעות חברה פרטית שהשתלטה על רוב האדמות באי החליטו שהם רוצים לארח גם טורניר גולף מקצועני. לפני שנה, חודשיים אחרי שאותם אנשים הכריזו על פשיטת רגל ומכרו את הנכסים שלהם לארבעה תאגידים שונים תמורת קצת יותר מ-212 מיליון דולר, The McGladrey Classic סופסוף נולד לתוך משפחה יחסית צנועה במונחים של גולף: סדרת הסתיו של סבב ה-PGA.

הטורים הקודמים מהמסע של זורנזון בארה"ב:

פרק 1: פגישה ראשונה עם רוג'ר פדרר בניו יורק
פרק 2: נחיתה ב"פנווי פארק"
פרק 3: 110,243 איש, ואני
פרק 4: הצד האפל של שיקגו
פרק 5: חפשו אותן באצטדיון

***

סדרת הסתיו של ה-PGA כוללת ארבעה טורנירים באוקטובר, כולם מציעים סך פרסים של בין 4 ל-5 מיליון דולר. הטורנירים בסדרת הסתיו נועדו לאפשר לשחקנים הפחות מצליחים בסבב להשלים הכנסה לפני הפגרה הקצרה (העונה מתחילה מחדש בינואר) וגם עכשיו, ב-09:30 ביום חמישי ליד חור מספר 4 במועדון הגולף של סי איילנד, על רקע הצרעות האקזוטיות שמזדווגות כאן בהמוניהן מעל ביצות ששודרגו לאגמים שמנצנצים כמו כוכבים בשמש הג'ורג'יאנית האגרסיבית, תמי בלנקס מפנה אותי קודם כל לשביל הכסף.

תמי בלנקס - בסוף שנות השלושים שלה, משהו כמו 1.70 מטר, שיער חום-בלונדיני, פנים קטנות, כתפיים רחבות, גוף אתלטי, היא הייתה גולפאית על גבול המקצוענות - לובשת גופיה שחורה של נייקי מעל מכנסיים קצרים לבנים ומלווה את בעלה, כריס בלנקס, "מקום 75 ברשימת הכסף", היא אומרת כשאני שואל על הדירוג שלו. רשימת הכסף, מתברר, היא הדירוג הבאמת חשוב בגולף: 125 המרוויחים הבכירים כל שנה מבטיחים את המקום שלהם בסבב ה-PGA בשנה הבאה; מי שלא מרוויח מספיק משחק בסבב המשנה (Nationwide Tour) שכמובן מציע הרבה פחות מבחינה כלכלית ושכריס בלנקס, אומרת תמי, מכיר מעולה כי רק לפני שלוש שנים, בגיל 35, הוא הצליח להשתלב בסבב ה-PGA.

הסיפור של כריס בלנקס (גולפאי אנונימי שכל הקריירה דופק על הדלת לעולם אריסטוקרטי ונגד הסיכויים נכנס בגיל מבוגר יחסית) הוא לא הסיפור של הטורניר בסי איילנד. הסיפור בסי איילנד הוא שלמרות הנוכחות של כמה מהגולפאים הטובים בעולם השנה, למשל ווב סימפסון ומאט קוצ'ר (מקומות 2 ו-6 בהתאמה ברשימת הכסף), "רק 6000-7000 איש יבואו לראות אותם", אומר ניל, תושב האי ואחד מבערך 1,200 מתנדבים בטורניר "שרובם כאן כי המארגנים רוצים למלא את המסלול באנשים". ניל, פנסיונר שמזכיר את ביל קלינטון בלובן השיער ובאינטונציה שלו, לא מופתע מהכמות הקטנה של הצופים בטורניר. עכשיו סתיו, הוא מסביר, ומהרגע שהסתיו התחיל כולם בארה"ב עסוקים רק בדבר אחד: פוטבול. "ואני מבטיח לך", ניל אומר, "שגם חלק מהשחקנים כאן היו מעדיפים להיות במשחק פוטבול בסוף השבוע".

***

כשסוף השבוע מגיע, קל לראות על מה ניל מדבר. כרגע, ב-13:20 ביום שבת, בזמן שכריס בלנקס משדרג את התוצאה שלו ל-9 מתחת לתקן וקופץ למקום החמישי בטורניר (הוא יסיים 11 בגלל יום אחרון סביר מינוס), האטרקציה העיקרית במסלול היפהפה בסי איילנד היא שני מסכים ענקיים בלב רחבת האוכל שמקרינים שני משחקי פוטבול מכללות, ופתאום אני שם לב שמול המסך הימני עומד אוהל שמוכרים בו - בעיצומו של טורניר גולף, כן - כובעים וחולצות ודגלים של קבוצות מכללות ידועות מג'ורג'יה ומפלורידה הקרובה. וככל שהיום מתקדם מתברר שניל לא רק לא מגזים, אלא אולי אפילו מחמיץ את התמונה הגדולה: העניין הוא לא שפוטבול הוא ספורט יותר גדול מגולף - זה ברור; העניין הוא שפוטבול, כמוסד חברתי, משתלט על הערכים שהגולף מייצג בחברה.

אם לפוטבול מכללות, בגלל הפסאדה החובבנית שלו, יש בעיה לייצג הון וכוחנות ושוביניזם - במקרה של ה-NFL, תעשיה של 9 מיליארד דולר בשנה, הערכים האלה מודגשים יותר ויותר. לפני שנה ה-NFL ניסתה לכפות (באמצעות איומים בתביעות) על חנויות בגדים בניו אורלינס להפסיק להדפיס חולצות עם הכיתוב Who Dat, סלנג מקומי שהולך אחורה יותר ממאה שנים בהיסטוריה של העיר ובשלב מסוים אומץ על ידי אוהדי ניו אורלינס סיינטס, בטענה שכל סמל או ביטוי שקשור בסיינטס שייך לליגה. רק אחרי שהתובע הכללי של לואיזיאנה התערב אישית בסיפור, ה-NFL התקפלה. סיפור מחירי הכרטיסים הוא עוד עדות לבנאליות של הרוע של ה-NFL. הליגה אמנם לא מכתיבה לקבוצות את המחירים, אבל הכיוון שאליו מושך הקואופרטיב ברור. "פעם הסיינטס היו הקבוצה של האדם הפשוט", אומרים קייל ופגי, זוג חמוד באמצע שנות השלושים, על הבר של מסעדה איטלקית ברחוב סט. צ'רלס המפורסם בניו אורלינס, "משהו לעשות ביום ראשון ולדבר עליו בהמשך השבוע. היום כרטיסים לא מאוד טובים עולים 200 דולר".

הסיינטס הם עדיין הדבר הכי גדול בניו אורלינס: שלוש שעות לפני המשחק נגד אינדיאנפוליס קולטס ביום ראשון השבוע, הקרנבל ברחוב Poydras בדרך לסופרדום - האצטדיון שקלט אלפים מנפגעי הוריקן קתרינה (ונפגע בעצמו) בשנת 2005 - כולל את כל השכבות והצבעים באוכלוסייה. אבל בתוך הסופרדום יש רוב גרוטסקי לצבע אחד, ובעיר ש-60% מהתושבים שלה שחורים לא קשה להבין למה. אז על הדשא, פוטבול וגולף לא יכולים להיות יותר שונים. אבל בכל מובן אחר, פוטבול הוא הגולף החדש.