אמנת הכניעה של התקשורת

1. מאז חזר גלעד שליט משוביו, לא נחות הטענות לפיהן התקשורת ניהלה קמפיין חד-צדדי להשבתו. "התקשורת", במסע התעמולה ארוך-השנים שלה, עיוורה את עיני הציבור וראש ממשלתו עד כדי טשטוש שיקול-דעתם ונחיתתו המפתיעה של שליט על אדמת ישראל. מרגע ששליט הגיע, נעלמו מהמשוואה כל הגורמים האחרים, ורק היא נותרה לבדה להתמודד עם התוצאות.

האשמת התקשורת היא סממן קלאסי לתופעה הישראלית של בריחה מאחריות. החברה ומנהיגיה הנבחרים נמנעים מלקחת על עצמם לא רק את האחריות על החזרתו של שליט, אלא גם על נפילתו בשבי.

והרי כל העסקה הזו, מתחילתה ועד סופה, עוסקת בתשלום על התרחיש הנורא של חטיפת חייל. מי שלא הצליח למנוע את החטיפה צריך היה לשלם את המחיר. התקשורת היא יצור אמורפי שקל לנגחו, שאין לו כמעט פנים ושם בעיני הציבור, ולכן ביום מתן הדין קל להשאירה בעין הסערה.

האם "התקשורת" רצתה שגלעד שליט יחזור? גופי השידור והעיתונים השונים בהחלט שיקפו את רצון העם - לראות את החייל החטוף בחזרה עם משפחתו. הקביעה כאילו העם הובל על-ידי העיתונים היא מתן קרדיט רחב מדי בעבור הפרינט הגווע.

במצבם הכלכלי, העיתונים היומיים הם המובלים על-ידי העם, משוועים לנסות לקלוע לטעמו ולהלך-רוחו. הציבור רצה את חזרתו של שליט הביתה, והעיתונות ישרה קו. מי שהחזיר אותו בסופו של דבר לישראל היה בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנבחר, ו-28 משריו.

2. ואם בכל זאת היה קמפיין להחזרתו של חייל חטוף, הוא התקיים מהרגע שכלי התקשורת חתמו על האמנה שהגבילה את סיקור חזרתו של גלעד שליט. כלי התקשורת לא עשו דבר מלבד להעניק לדובר צה"ל ולמשרד ראש הממשלה לערוך בעבורם ובעבורנו את ההיסטוריה.

כך, קיבלנו קליפ מרגש ומהוקצע בהילוך איטי ומדוד. הנה תמונה חטופה של שליט יוצא מרכב, הנה שליט מצדיע לנתניהו וכאן הוא מחבק את אביו. למרות השידורים האינטנסיביים וההתגייסות של חברות החדשות, קיבלנו דרמה מתוסרטת כהלכה ומעט מאוד אמת. עטיפה מרשימה ומלחלחת עין, אך די דלה בתוכן.

מהלך הסיקור ביום החזרה ובימים שחלפו מאז המשיך לטפח את הסמל של החייל החטוף, "הילד של כולנו", ולא הוריד אותנו אל הקרקע, אל המציאות ואל האדם שבגינו הקרבנו את שהקרבנו. הוא לא העיר אותנו מהחלום ורק האדיר את המיתוס. זו עשויה להיות תחילתה של הדרך הבטוחה אל העסקה הבאה, הרבה יותר מכל סרט צהוב שחילק עיתון כלשהו.

כלי התקשורת, בחתימתם על האמנה שכפתה עליהם ריסון, מסרו בשם הצדקנות את אונם לידי השלטונות. האתיקה העיתונאית, במקרה זה, היא זו שנלקחה מהם ולא זו שהביאה אותם לחתום על האמנה.

היחידה שסיפקה לנו מידע אמין באותו היום, היחידה שעשתה את עבודתה כראוי, הייתה המראיינת המצרייה שהירה אמין. נכון, הייתה שם פוליטיקה לא נעימה וגם כמה שאלות הזויות, אבל גם לא היו סנטימנטים מעושים, אלא הבנה כי הסיפור המעניין ביותר תחת שמש המזרח התיכון קורה תחת אפם, ואסור לפספס את המומנטום.

אם אנחנו לא היינו מושקעים רגשית כל-כך בסיפור הזה, גם אנחנו היינו יכולים לייצר סיפור עיתונאי - ולא לחתום על אמנת הכניעה שיום יבוא ותתנקם בנו.