שאירופה תתפוצץ, אז מה

אם אתם עוקבים אחרי נדנדת וול סטריט בשבועות האחרונים, אולי נדמה לכם שאמריקה עוצרת את נשימתה למראה ייסוריה של אירופה. אבל אם אתם מנסים לפענח את דעת הקהל האמריקנית בעזרת הפוליטיקאים - בייחוד בעזרת הפוליטיקאים המתמודדים עכשיו על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות - מותר לכם לשער שאירופה ואמריקה אינן נמצאות על אותו כוכב הלכת.

את עקבות המשבר הקיומי באירופה אי-אפשר למצוא בוויכוחי הטלוויזיה התכופים של הטוענים למועמדות המפלגה, אי-אפשר למצוא אותם בתשדירי הבחירות שלהם, באתרי הרשת שלהם, בראיונות העיתונאיים שהם מעניקים. מיט רומני, הנחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר, נשאל מה יעשה אם יגיע לבית הלבן, וימצא שהמשבר הפיננסי באירופה הוחמר. רומני השיב ללא ניד עפעף: "אמריקה נמצאת במשבר, ואיננו צריכים לחשוב על השאלה ההיפותטית מה יקרה אם אירופה תתפוצץ".

זו הייתה החמצה מאכזבת של הזדמנות להפגין ידיעות בענייני חוץ - ולרמוז לאמריקנים כי מאיימים עליהם משברים שאין להם שליטה עליהם. תשובת רומני הזכירה לי חילופי דברים עם פאט ביוקנן, שהתמודד ב-1992 על מועמדות המפלגה הרפובליקנית נגד הנשיא ג'ורג' בוש האב. הימים היו ימי מיתון, "החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה". הקרקע נשמטה והלכה מתחת לרגלי בוש, וביוקנן, פרשן טלוויזיה ימני קיצוני, מצא את עצמו באור הזרקורים. הוא כינס מסיבת עיתונאים רבת משתתפים במדינת ניו המפשייר.

כשהגיע תורי, שאלתי אותו על הצהרותיו הבדלניות בענייני חוץ. האם הוא מוכן להניח את דעתו של העולם החיצון שארה"ב אינה עומדת לטרוק את הדלת ולהיעלם? הוא עט על השאלה הזו בעונג רב. המילים בקעו מגרונו באיטיות מודגשת ובסרקזם מושחז: "הבחירות האלה אינן נוגעות לעולם החיצון, הן נוגעות ליו-אס-איי". אני יכול רק לנחש כמה קולות הוספתי לביוקנן ברגע ההוא.

"המועמד הצרפתי"

פוליטיקאים אמריקנים אינם אוהבים לדבר על "העולם החיצון" במרוצת מערכת בחירות, אלא אם כן הם יכולים להעמיד אוסף של סימני קריאה בסוף כל משפט. כדי שיוזכר באופן וולונטרי, העולם החיצון מוכרח להיות רע מאוד, או טוב מאוד. זאת אומרת, אפשר לתקוף את סין על "ספסרות מטבע", ולהטיל עליה את האחריות למצוקת התעשייה האמריקנית. אפשר לתבוע הגבלות על הגירה, חוקית או לא-חוקית, "המאיימת על מקומות עבודה". אפשר להישבע אמונים לברית עם ישראל, מפני שהיא נהנית מהסכמה רחבה.

אין, לעומת זאת, טעם לדון בעולם החיצון רק כדי להשכיל את הבוחר. ידע מעמיק מדי בנושא מעורר חשד אינסטינקטיבי אצל הבוחר. בבחירות של 2004, המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי, סנאטור אלגנטי וידען ממדינת מסצ'וסטס, שילם מחיר ניכר על הדימוי הבינלאומי שלו. רפובליקנים בולטים מאוד אמרו עליו שהוא נראה ונשמע "כמו צרפתי". זו לא הייתה מחמאה.

מיט רומני היה מושל מסצ'וסטס. הוא יודע איזו סכנה מרחפת על מועמד "צרפתי". במקום להרהר בקול רם במשמעות המשבר האירופי, רומני העדיף לצאת בהתקפה על אירופה: לא על מדיניותה, אלא על עצם תרבותה הפוליטית של אירופה ועל מוסדותיה. הוא אמר (עוד בחודש יולי שעבר), "הכיצד זה הנשיא אובמה טועה כל כך? כשלעצמי אני חושב שאחת הסיבות היא שהוא שואב את השראתו מאירופה. הוא אירופי להחריד".

בהזדמנות אחרת הוא הסביר, "כאשר האירופים היו במצוקה כלכלית, הם בזבזו עוד כסף, והם לוו עוד כסף. זה בדיוק מה שאנחנו עשינו. הוא (הנשיא) אירופי להחריד. אתם יודעים מה? המדיניות האירופית נכשלה שם. בטוח לכל הרוחות שהיא לא תצליח כאן".

והוא הוסיף, "אני מאמין בקפיטליזם. אני מאמין בחוקתנו. ואני מאמין בגדולתה של אמריקה".

אמת או אופטימיות

קצת קשה להבין את השימוש המסיבי בקלישאות, בלי להביא בחשבון את קהל היעד. המצביעים בבחירות המקדימות נוטים לייצג בהפרזה את הכיוון האידיאולוגי של מפלגתם. הם ימניים יותר מן הרפובליקני הממוצע (ואצל הדמוקרטים, הם שמאליים יותר מן הדמוקרט הממוצע). האפיון "יותר ימניים" אינו נוגע רק לדעות פוליטיות, אלא גם לסגנון ולצורת מחשבה. "יותר ימני" מתבונן בחשד בעולם החיצון, ונרתע מפני השפעותיו; נוטה להעמיד את אמריקה במרכזה של כל משוואה, ולהניח שיש לה שליטה מלאה על עתידה.

התשובה "יש משבר כלכלי בינלאומי" מעולם לא הייתה מטבע-עובר-לבוחר, בשום חברה דמוקרטית. בוחרים, אבוי, אינם רוצים לשמוע את האמת, בייחוד אם היא נוטה להיות מורכבת ורבת-ניואנסים. אופטימיות משתלמת יותר.

רפובליקנים מתענגים על זיכרון הכריזמה המופלאה של רונלד רייגן. הוא היה המועמד לנשיאות שהצליח להביס נשיא מכהן של המפלגה היריבה בבחירות של 1980. הוא עשה כן בין השאר מפני שהצליח להבליט את הניגודים האישיים בינו ובין ג'ימי קרטר. קרטר נטה קצת יותר מדי להגיד את האמת, ואפילו לבקר את התנהגותם הכלכלית האנוכית של אזרחי ארצו. רייגן כבש את דמיונם של האמריקנים כאשר הכריז שאמריקה היא כ"עיר הזוהרת על הגבעה".

"הסוציאליסט האירופי" בבית הלבן

"אירופה", היבשת והמושג, היא עכשיו נימוק נגד בחירה חוזרת של אובמה - לא רק מפני שהיא נכשלה בניהול הפיננסים שלה, אלא מפני שהדגם הכלכלי והחברתי שלה מטעים אלמנטים של צדק חברתי במקום לקרוא דרור לצמיחה כלכלית. תנועת המחאה נגד וול סטריט אינה מפחידה את הרפובליקנים, לפחות לא לפי שעה, מפני שבעיניהם היא טבועה בחותם של "אירופיות". זה מה שעושים צרפתים ואיטלקים, כאשר אין הם מסכימים עם ממשלתם או עם שיטתם.

מיט רומני שקד השבוע על הפגת הרושם, שהוא אינו תומך במלחמה כללית נגד האיגודים המקצועיים. ההקשר הוא משאל-עם במדינת אוהיו, שנועד לאסור משא ומתן על חוזי עבודה קיבוציים. אוהיו היא אחת ממדינות המפתח החשובות ביותר בבחירות לנשיאות. אם היא תפנה ימינה, יש סיכוי סביר שארה"ב כולה תפנה ימינה.

היחידה העומדת לפנות שמאלה בעתיד הקרוב היא, נו באמת, מי אם לא צרפת. יהיה לה כנראה נשיא סוציאליסטי גם לאחר שארה"ב תדיח את "הסוציאליסט האירופי" בבית הלבן.

או אולי לא תדיח? 70% מן הנשאלים בסקר דעת קהל חדש ("ניו יורק טיימס"-סי.בי.אס) אומרים כי עושרה של אמריקה צריך להתחלק ביתר שוויון. זו תשובה סוציאליסטית למדי. לעומת זאת, בין הנשאלים הרפובליקנים, איל-הפיצה הרמן קיין הוא המוביל התורן במירוץ לנשיאות. קיין מציע שינוי בחוקי המס שיכביד את עול המסים על בעלי ההכנסות הנמוכות: לא בדיוק נוסחה להגדלת השוויון.

האם הסתירה בין מאוויי רוב האמריקנים לשוויון ונטיית הרפובליקנים נגדו מבטיחה את בחירתו החוזרת של אובמה? אפילו לא במקצת. רוב עצום של הנשאלים בסקר, 84%, אינם בוטחים במדיניותה הכלכלית של ממשלתם. מי יודע איך תתיישב הסתירה הזו, או אולי לא תתיישב.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com