כתבה חמישית בסדרה: חרם על הבנקים לא יעבוד; מה כן?

הלקח: הכוח בידי הציבור

בסדרת הכתבות שפרסמנו השבוע ב"גלובס" הראינו כיצד הבנקים מנצלים את כוחם העודף כדי לגבות מהלקוחות, ובעיקר ממשקי הבית, "מחיר הגבוה מהמחיר התחרותי", בניסוחו של פרופ' מנואל טרכטנברג. לראשונה פרטנו לפרוטות את התחושה בציבור כי התנהלותם העסקית של הבנקים אינה הוגנת וכי מחיר השירותים הבנקאיים מופרז. הבאנו נתונים המראים כי הבנקים גובים מהמגזר הקמעונאי על אשראי מרווח כפול מזה שהם גובים מהמגזר העסקי, הראינו איך הבנקים מנצלים את חולשת הלקוח וגובים עמלות מופרזות על שירותים כמו מתן ערבות בנקאית, איך העיוותים בדמי ניהול חשבון ניירות ערך מאפשרים לבנקים למקסם את הכנסותיהם ולהכפיל את העמלות הנגבות מהלקוחות הקטנים ואיך חברות כרטיסי האשראי גובות ריביות רצחניות באשראי החוץ-בנקאי.

מה הלקח? לבנקים יש יכולת יוצאת מהכלל להפיק רווח עודף מבורות הלקוח, מאי-הבנתו את המתרחש בחשבון הבנק שלו ומחוסר המודעות שלו למחיר שהוא משלם בתמורה לשירותים שהבנק מספק. לכן הדבר הראשון שכל אחד חייב לעשות הוא לברר כמה הוא משלם ועל מה, ואז לנסות להוריד את המחיר ככל הניתן. על הלקוח להיות מעורב, כי הקנס על אדישות נגבה במזומן ובו במקום, והמחיר גבוה.

הנה שאלה מסקרנת: מדוע לא קם בישראל "בנק רמי לוי", כלומר, בנק low cost שיגבה עמלות נמוכות יותר וייתן ריביות גבוהות יותר על פיקדונות? מדוע לא מוצאים בענף הבנקאות מקבילה ל"עוף בשקל"? התשובה על כך פשוטה - זה לא כלכלי. הבנקים יודעים היטב שהלקוחות אינם מבינים את העלויות ואינם מוטרדים מהן. לקוחות לא עוברים מבנק לבנק בגלל המרווח הפיננסי, ולכן כשבנק מתמחר שירות הוא מתבונן ימינה ושמאלה, רואה מה מתחריו גובים ומתמחר בהתאם. הדבר היחיד שישיג "בנק רמי לוי" הוא צמצום הרווח שלו. לא משתלם להיות זול, עדיף להיות יקר כמו כולם או טיפה פחות. לכן רק ציבור בעל מודעות פיננסית יוכל להביא לתחרות אמיתית. רק ציבור המודע לכוחו ולמחיר העודף שנגבה ממנו יוכל לדרוש ולקבל מחיר הוגן.

שכר העובדים? לא בגללו השירותים יקרים

"העובדים אשמים", זו אחת הסיסמאות שאנו שומעים. עלות שכר עובדי הבנקים גבוהה, חלקם מיותרים והבנקים מגלגלים את העלות ללקוחות. נדמה שאם רק ישכילו הבנקים להיות יעילים, המחירים יירדו ובא לציון גואל. בואו נבחן את הנתונים. עלות השכר בבנקים היא כ-17 מיליארד שקל בשנה. נאמר שניתן להוריד אותה ב-20%. השגנו חיסכון של 3.4 מיליארד שקל. מה ירוויח הצרכן? מעט מאוד, אם בכלל.

מי שמצפה לירידת מחירי השירותים הבנקאיים, תמים. צמצום ההוצאות יתבטא בעיקר בשורת הרווח, ובדיבידנדים לבעלי המניות. השכר הממוצע של 40 אלף עובדים יירד כדי ששרי אריסון וליאורה עופר ירוויחו יותר.

זאת ועוד, עלות השכר הממוצע בבנקים היא נתון מטעה. אם היו הבנקים מפרסמים את השכר החציוני, היינו רואים תמונה אחרת. שכרם של רוב העובדים אינו בשמיים. חלק ניכר מהעובדים, בייחוד הצעירים שבהם, מרוויחים פחות מ-12 אלף שקל בחודש. ישנה שכבה דקה של עובדים בכירים שמרוויחה הרבה מאוד ועוד שכבה גדולה יותר של עובדים ותיקים שמרוויחה הרבה. במערכת הקיימת של הסכמי העבודה, פגיעה בהם בלתי אפשרית. בהחלט יש מקום להתייעלות בבנקים, אבל לא משם תבוא הישועה לצרכן.

חרם על הבנקים? בנק זה לא קוטג'

"חרם על הבנקים", הנה עוד מנטרה נחמדה. נחרים את הבנקים והם ייכנעו, כמו תנובה או אסם, ויורידו את המחירים. אבל בנק זה לא קוטג'. שירותים בנקאיים הם הצנרת התת-קרקעית שעליה נשענת הכלכלה ובלעדיהם קשה מאוד להתקיים. אלא אם כן נעבור כולנו לכלכלת מזומן, אין אפשרות אמיתית להחרים את הבנקים. גם אין טעם להחרים בנק אחד מתוך חמשת הגדולים, ההבדלים ביניהם זניחים. "כולנו אותו דרעק", אמר לנו בנקאי בכיר השבוע בתגובה לאחת הכתבות.

בנק אינטרנטי? המודל לא עובד

הנה צצים פתרונות הפלא: נקים בנק אינטרנטי ונפתח את בנק הדואר - הם ייתנו מענה. לרוע המזל מדובר בסיפורי סבתא. אף אחד לא עוצר את הקמת הבנק האינטרנטי. תיאורטית, בנק אינטרנטי שיפעל ללא סניפים, עם מעט עובדים והוצאות נמוכות, יוכל להוריד עמלות ולשבור את השוק. מעשית, בנק כזה לא קם כי אין לו היתכנות כלכלית. קבוצה בראשות שלמה פיוטרקובסקי מנסה להקים בנק אינטרנטי מאז 2007 - והמשקיעים לא באים.

מדוע? כי בכל העולם המודל של בנק אינטרנטי עצמאי אינו עובד. ראו הניסיון הלא מוצלח של בנק EGG הבריטי. בנקאות האינטרנט בישראל, בייחוד השירותים שמציעים הפועלים ולאומי, היא ברמה גבוהה בכל מדד עולמי וקשה להתחרות בהם. יתרה מזאת, הישראלי רוצה את הסניף שלו. ראו כישלון הישיר הראשון של בנק לאומי. זה המצב בדור הנוכחי. אולי הדור הבא יחשוב אחרת.

על בנק הדואר אין מה להרחיב את הדיבור. אין לו תשתית מיכונית, כוח אדם, הון עצמי וממשל תאגידי. יידרשו כמה שנים כדי להפוך אותו לבנק, וגם אז - הוא יהיה רלוונטי לעשירונים התחתונים, בשעה שהניזוקים העיקריים מעלות השירותים הבנקאיים הם אנשי המעמד הבינוני.

אז מה עושים? מערבים את הרגולטור

ובכן, חרם צרכני לא ישים, פגיעה בעובדים לא רלוונטית, ואין פתרונות קסם כמו בנק אינטרנטי. אז מה כן ניתן לעשות? פונים לרגולטור. על המפקח על הבנקים, דודו זקן, לטפל במעשה הרמייה שנקרא תעריפון. "מעשה רמייה" הוא ביטוי קשה. נסביר מדוע אנו משתמשים בו:

תעריפון הבנק הוא בלוף - בסיס להתמקחות ללקוח המודע, ומלכודת לאחרים. אם בכל סעיף וסעיף אין קשר בין הגבייה בפועל לבין התעריפון; אם בין המחיר הרשמי למחיר הממוצע יש פערים של עשרות אחוזים, לא נותר לנו אלא להסיק כי מדובר בשיטה: הצגת מחיר רשמי גבוה ומתן הנחות מפליגות. למה הדבר דומה? למחיר קטלוגי של ספרים, שבעידן ההנחות והמבצעים כבר אף אחד לא משלם.

ההבדל הוא שכשסטימצקי וצומת ספרים עושות מבצעים, המבצע פתוח לכולם, לא רק למי שיודע להתמקח, לא רק בסניפים נבחרים. כל הלקוחות נהנים מהמחיר המוזל. בבנקים נהנה רק מי שמתמקח. מי שלא - ישלם את המחיר המלא. הבנקים לא יכולים להסביר שהמחירים מייצגים את "עלות השירות" ואז לתת הנחות של עשרות אחוזים. אם דמי ניהול ניירות ערך הם 0.6%-0.8% בתעריפון הרשמי אבל הגבייה בפועל היא 0.26%, יש כאן עיוות שדופק את החלשים.

לכן על בנק ישראל להתערב במחירי השירותים הבנקאיים, לא על ידי פיקוח מחירים אלא על ידי צעדים שיגדילו שקיפות ויגבירו הוגנות. למשל, לדרוש מהבנקים לפרסם את המחיר שהם גובים בפועל לעמלה או שירות מסוימים. לקוח שיבין כי הוא משלם פי כמה מהממוצע, יהיה לו תמריץ להתמקח. צעד נוסף הוא הגבלת הפער בין המחיר הנמוך ביותר הנגבה למחיר הגבוה, למשל עד פי שניים. נאמר ששירות מסוים עולה 0.6% ולקוח מועדף משלם 0.2%. במקרה זה ישלם הלקוח החלש רק 0.4%. כך תוכל אוכלוסייה חלשה ליהנות מיכולת המיקוח של האוכלוסייה החזקה.

הרגולטור גם יכול להתערב באמצעות פיקוח על מחירים במקרי קיצון כמו עמלת ערבות בנקאית, שירות שבו הבנקים מנצלים באופן מובהק את כוחם מול הלקוח.

הצומת של הבנקים: שינוי יזום או מתקפה חברתית

הבנקים נמצאים בצומת. עליהם לקבל החלטה אמיצה: לשנות ביוזמתם את הדיסקט ולהיות באמת הוגנים יותר כלפי לקוחותיהם, להיות פחות תאבי בצע ושקופים יותר; לא לספר לנו שהמחיר הגבוה מתחייב מהעלות ולתת הנחות של עשרות אחוזים למי שמתמקח. אם לא ינהגו כך, הבנקאים עלולים למצוא את עצמם מול הצעות חוק פרטיות שיגבילו אותם באופן לא נעים ומול מתקפה חברתית פופוליסטית, שעשויה לפגוע בהם.