פירוק "מונופול המידע" יגביר את התחרות

סדרת הכתבות שפירטה כאן בהרחבה כמה מדרכי עושק הציבור, משקי הבית והעסקים הקטנים, על ידי הבנקאים ולמען הבנקאים, מותירה שאלה גדולה אחת: אז מה עושים עכשיו?

אין תשובה אחת טובה וניצחת. הצרכנים חייבים לדרוש תשובות, לבדוק, ללמוד, להשתכלל, ובעיקר לצבור ביטחון ולהתמקח תמיד. מתברר שגם כאשר "הולכים לקראתך" ומפחיתים קצת מהעול הכבד, הרי זה זמני בלבד. בלי שהלקוח יידע כלל, חוזרת התאווה לקדמותה והבנק גובה ככל יכולתו.

המדינה - היא חייבת, ממש חייבת, להתחיל בחינוך פיננסי מהגיל הרך. פעם לימדו "כלכלת בית": הבנות למדו רקמה, ותפירת כפתור ומכפלת. הבנים למדו נגרות וחשמלאות זעירה. כעבור שנים חיברו בנים ובנות והם למדו יחד להכין ארוחה קלה (פנכת עגבניות ופנכת מלפפונים). עכשיו, אחרי הרפורמות, בחלוף הימים שבהם הבנקים היו אלוהי הכסף וההסתדרות אלת הפנסיה, חובה ללמד אנשים איך לנהל את כספם. ממש ללמד. בבית הספר. לא שעת מחנך אחת בכיתה ג', אלא שנה אחר שנה, בהתאם לגיל. ללמד את השפה העלומה של הדיווחים הכספיים, להבין מי נגד מי, להעניק יידע שייתן ביטחון אישי ויאפשר להשיג את המיטב.

חוק מסורס

ויש גם תפקיד בכיר במיוחד למחוקקים. יש דברים שהם יכולים לעשות תוך זמן קצר ביותר (הח"כים כרמל שאמה ואופיר אקוניס, לתשומת לבכם), כמו לפרק את "מונופול המידע" של הבנקים. כלומר, לתקן את חוק נתוני אשראי שנחקק בכניעה גדולה ב-17.1.2002 ובכך לאפשר תחרות, להפחית ריכוזיות, לקיים מדיניות אשראי המתאימה גם ללקוח הקטן וגם לתת תקווה חדשה לכניסת גורמים בנקאיים ולא בנקאיים, כמו חברות כרטיסי אשראי בלתי תלויות בבנקים, חברות למתן אשראי צרכני, רשתות שיווק ועוד.

חוק נתוני אשראי מסדיר את האופן שבו ניתן לקבל מידע על אמינותו של אדם לעניין עמידתו בהתחייבויות הכספיות שקיבל על עצמו, בין כעוסק ובין כאדם פרטי. החוק התכוון להתאים את המשק הפיננסי לעולם המערבי, לאפשר להקים לשכות נתוני אשראי שיוסמכו לקבל, לאסוף ולשמור מידע על עמידת משקי בית ולקוחות קמעונאיים בהתחייבויותיהם הכספיות.

אין כל ספק שמונופול הבנקים הקיים היום על ההיסטוריה הפיננסית של הלקוח הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביצירת חסמי המעבר, שהופכים את הלקוח ל"שבוי". לאורך תקופת ההתקשרות בין לקוח לבנק, מצטבר בבנק מידע רב על אמינות הלקוח, יכולתו הכספית, צרכיו והרגליו. כיוון שמידע זה נשמר באדיקות על ידי פקידי הבנק ומחשביו, לבנקאי יש מונופול עליו.

מונופול המידע הזה נותן לבנק יתרון משמעותי על מתחרים פוטנציאליים, שהצעותיהם ללקוח מבוססות על מידע נחות, חלקי או כלל לא קיים. כך כל התוכניות והתנאים לקבלת אשראי מוצעים ללקוחות כאילו היו איש אחד - איש בעל סיכונים פיננסיים. כאשר יש לבנק מסוים בלעדיות על המידע, הוא יכול להעריך טוב יותר מהמתחרים הפיננסיים האחרים את הסיכון הכרוך במתן אשראי ללקוח ספציפי וכך לתמחר במדויק יותר את פרמיית הסיכון הנדרשת.

המתחרים, לעומת זאת, בהיותם חסרי מקורות מידע על איכות הלקוח, יתמחרו את פרמיית הסיכון לפי ממוצע האוכלוסייה, שכן שהם חוששים שהלקוחות החדשים הם מהמסוכנים יותר. ההנחה של המתחרים היא כזאת: ללקוחות הטובים, הפחות מסוכנים, לא תהיה בעיה לקבל אשראי מהבנק שלהם, המחזיק במידע עליהם (מידע המשקף פרמיית סיכון נמוכה מהממוצע). לפיכך, לקוח חדש שבא הוא מסוכן יותר ולכן יציעו ריבית גבוהה יותר. זה כמובן מה שקורה בפועל.

חקיקת החוק ארכה יותר מחמש שנים. הבנקים הבינוניים והקטנים תמכו, אמנם בשקט ובפחד מהגדולים, בחקיקת חוק מלא, המקביל לזה שבמדינות המערב: חוק שייתן מידע גם חיובי וגם שלילי. כך יהיה להם סיכוי גדול להתחרות על לקוחות אמינים בעלי פרופיל חיובי. אבל שני הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי, ששלטו אז בקרוב ל-90% מחשבונות משקי הבית והעסקים הקטנים, ולא רצו כמובן להיפרד מהשליטה בהם, הפעילו את הלחצים-פיתויים-איומים (אויה! כל סודותיך הכספיים יתגוללו במדרכות) המקובלים והמוכרים וכופפו את השרים, את משרדי המשפטים והאוצר, כמה גופים ציבוריים וכמובן את חברי הכנסת.

כך קרה שהתקבל חוק מסורס, מעוות, שאינו ממלא כלל את מטרתו. החוק, כפי שהתקבל, מבוסס על אספקת מידע שלילי בלבד. כלומר, הוא מתייחס אך ורק למידע על אלה שאינם אמינים ואינם עומדים בהתחייבויותיהם. החוק אינו מאפשר איסוף ומסירת מידע חיובי, כמקובל ברוב המדינות המפותחות. לכן, בפועל, לא היו לו תוצאות אפקטיביות.

היום, כאשר כבר ברור לכול שהבנקים מגחכים עלינו בגדול, וכוחם גדול מכל האזהרות והסימנים של השנים האחרונות (למשל חוק ועדת בכר שחייב את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות וקופות הגמל אחרי הוכחה לקיום ניגודי אינטרסים וניצול לרעה של הפריסה הפיננסית הרחבה, התגובה הציבורית הקשה ליוקר העמלות והמסתורין שלהן, וריבוי הכתבות והחשיפות על ההתנהלות המונופוליסטית המנצלת את לקוחותיה) - היום הגיעה העת לתקן את החוק ולאפשר איסוף מידע חיובי ושלילי.

תקווה לכניסת בנקים זרים

יש אפילו תקווה שחוק מתוקן יוכל להביא לכאן בנקים וגופים פיננסיים זרים, שיתמקדו לא רק בלקוחות עסקיים גדולים ופרטים אמידים, אלא גם בפעילות הקמעונאית. ההערכה היא שהסיבה עיקרית לכך שזרים אינם נכנסים לבנקאות קמעונאית היא מונופול המידע שיש לבנקים בכלל ולשני הגדולים בפרט על משקי הבית והלקוחות העסקיים הקטנים. שינוי חוק נתוני אשראי, שיאפשר לקבל את היסטוריית המידע הפיננסי של לקוחות אמינים וטובים, חיוני לעידוד כניסת בנקים זרים וגופים פיננסיים לבנקאות הקמעונאית.

הניסיון בכמה ממדינות אמריקה הלטינית מוכיח שיש תקווה. שם החלה כניסת בנקים זרים בעקבות התפתחות לשכות שירותי אשראי בסוף שנות ה-90. בברזיל, צ'ילה וארגנטינה הרחיבו בנקים וחברות מימון מארה"ב את פעילותם הפיננסית באגרסיביות, בכוונה להרחיב את פעילות מימון הצרכנים.