אנחנו בחרנו להיות עבדים

קרן מור קיבלה צ'ק שמן מבנק לאומי עבור השתתפותה בקמפיין לכרטיס האשראי ויזה לאומי. שי אביבי, לעומתה, גויס לתפקיד הפרזנטור של ויזה כ.א.ל. מנשה נוי כיכב בשורת תשדירים של מחלבות טרה. דב נבון נשכר להסביר עבור משרד התחבורה את הקטסטרופה בגוש דן. ורמי הויברגר פרסם לא מזמן את הוט.

במוצאי שבת ניצבו חברי החמישייה הקאמרית על הבמה בכיכר רבין ומחו נגד אותם גופים ששימנו את חשבונות הבנק שלהם במאות אלפי שקלים. תקראו לזה "להתפרנס". אולי תכנו זאת "פרדוקס". או שמא תקבעו בנחרצות "צביעות".

כך או כך, "המחאה החברתית" היא אכן פרדוקס. הקהל שהשתתף הקיץ בהפגנות הורכב מבני ומבנות המעמד הבינוני, מצרכני הקפיטליזם הנלהבים ומתומכיו העיקשים ביותר. הם, לכאורה, הפגינו נגד עצמם. הם, שרכשו השכלה כדי להשיג משכורת גבוהה יותר, בית מרווח יותר, מכונית חדישה יותר, פרנסה טובה וביטחון כלכלי, הניפו שלטים בעד "צדק חברתי". הם אינם רדיקלים, הם לא יתייגו את עצמם כשמאלנים, הם שואפים להיות בקונסנזוס, הם מאד אהבו לראות שם, למעלה על הבמה, את המלך, האחד והיחיד, שלמה ארצי, זה שלוקח 200 שקל לכרטיס.

אה, נכון, צריך להתפרנס. כי הפרנסה היא הרי לב-ליבה של המחאה. הכסף הוא הסיפור. אנחנו רוצים יותר כסף. יותר כסף נקרא אצלנו "צדק חברתי". רגע, זו לא המהות האמיתית של הקפיטליזם שנגדו יצאנו? עוד כסף, עוד קניות, עוד צריכה.

ראשי המחאה החברתית טענו שהם רוצים לשנות את השיטה. אבל למעשה הם חלק מהשיטה. הם השיטה עצמה. שיר נוסצקי השתתפה בחפץ-לב ב"מחוברות", סדרת הריאליטי של הוט. חברה לחיים, רגב קונטס, אף הוא כיכב שם, במקביל לכתיבתו ל"עכבר העיר" של רשת שוקן.

גם סתיו שפיר עבדה בתקשורת הנשלטת על-ידי בעלי ההון (אתר xnet שב-ynet). כולם עשו ימים כלילות, עבדו ללא לאות, כדי שיהיה כאן צדק חברתי. ובינתיים נטשו את האוהלים.

דפני ליף הקימה אוהל ב-14 ביולי. היא כבר לא גרה בו. זה לא נוח לגור באוהל באמצע העיר. זה לא נוח להפגין. זה לא נוח לצאת נגד חייך. זה לא נוח להמציא את עצמך מחדש ולנסות ולעשות משהו אחר. אבל אין משהו אחר. במחאה החברתית יש רק הגהות רפות ותיקונים קלים לקפיטליזם שהשתלט על מדינת ישראל והפך אותנו לעבדיו הנרצעים.

סליחה, אנחנו אלה שבחרנו להיות עבדים. אנחנו, שמקטרים, שמתבכיינים, שרוצים עוד. אנחנו, הקפיטליסטים, התאוותנים, המכורים לריגושים. אנחנו נטשנו את המחאה וחזרנו להיות עצמנו.

כן, "המחאה החברתית", שובר הקופות של הקיץ, היתה חתיכת ריגוש. כמה מסעיר להידחק בין עשרות אלפי אנשים סמוקי פנים שצועקים סיסמאות. שמוחאים כפיים. שמרגישים ערכיים. אותם אנשים בדיוק שנצמדו לאייפונים ששידרו את שחרור גלעד שליט.

בתקשורת אין ריק: את המחאה החברתית של הקיץ החליף בסתיו הריגוש האולטימטיבי. עם דמעות. וחיבוקים. והתרגשות. ואותה תחושת ביחד מזויפת, זמנית, מתעתעת. ואנחנו התמכרנו. שוב.

בחורף 1995, אחרי שראש הממשלה יצחק רבין נרצח סמוך לאותה כיכר שאירחה אמש (מוצ"ש) את ההפגנה התורנית, הוקם ארגון "דור שלום". סטיקרים ירוקים זעקו "דור שלם דורש שלום". אלפי צעירים התגייסו. הפעילות היתה קדחתנית. השלום לא ממש הגיע, אבל טל זילברשטיין התפרנס מזה יפה. יפה מאד אפילו. כי זו הרי המטרה: להתפרנס. לעשות עוד כסף. בתחילת 1996 נסעתי באוטובוס לירושלים.

המדבקה הירוקה התנוססה סמוך לראשו של הנהג. מתחתיה היתה מדבקה נוספת, "מולדת יש רק אחת". כי כולם דורשים שלום, אפילו מצביעי "מולדת". וכולם גם רוצים "צדק חברתי", השר גלעד ארדן כבר הודיע שהוא בעד.

ואיש לא רוצה מהפכה. מהפכה אמיתית. כי מהפכה זה לא נוח. בשביל מהפכה צריך לגור באוהל, צריך לצאת להפגין ברחובות, צריך לחטוף מכות משוטרים, צריך להיעצר, צריך להיות נחוש ועקבי, צריך לצעוק נגד הממשלה, צריך לנסות ולהפיל אותה. צריך לרצות שינוי.

רוצים שינוי? לא ממש.