דניאלה לוקסמבורג: "בחירת מנהל מוזיאון אינה תהליך דמוקרטי"

בין התרועות ומסע הפרסום הנרחב שמלווה את פתיחת הבניין החדש במוזיאון תל אביב, יש גם אירועים הרבה פחות מתוקשרים. חגיגות פרטיות, סיורים אקסקלוסיביים ומפגשים כמעט חשאיים. הנפשות הפועלות קשורות למוזיאון בעבותות של כסף ואכפתיות, ברשת של קשרים בין אמנים, אספנים ותורמים, גלריסטים וסוחרי אמנות. כולם רואים את עצמם שושבינים לאירוע המיוחל של פתיחת הבניין החדש והמרהיב של המוזיאון.

כך, בשבוע שעבר אירחה דניאלה לוקסמבורג ארוחת ערב חגיגית לכבוד האמן אנסלם קיפר. קיפר, אמן גרמני החי בצרפת, מציג את התערוכה המרכזית באגף החדש של מוזיאון תל אביב, שייפתח השבוע. לוקסמבורג היא מומחית אמנות וסוחרת בקצה העליון של שוק האמנות הבינלאומי, ונמנית על ידידי ותומכי מוזיאון תל אביב.

את חיי היומיום שלה היא מנהלת בין ניו יורק ולונדון, בשתיהן יש לה גלריות, עסקים ודירות מגורים. "לישראל אני מגיעה לנוח", היא אומרת בראיון נדיר ובלעדי ל"גלובס". "לתל אביב אני באה מתוך אהבה. זה מקום שאני מרגישה שייכת אליו והוא יקר לליבי". כמו מקורבים אחרים, גם לוקסמבורג מלווה את פעילות המוזיאון שנים רבות, ורואה את פועלו והצלחתו כשליחות לאומית. אני רואה עצמי כחלק מקבוצה מבורכת, שהגיעה להכרה והערכה על מה שאנחנו עושים בחו"ל. אני לא שייכת לשום ממסד. אני מארחת אנשים אצלי בבית ותומכת בתרבות ישראלית באופן אישי. המוזיאון יקר ללבי ויש הרבה חברים שלי שמגיעים לארץ - ואני פה לקבלם".

היא מתארת את עצמה כחברה טובה של פרופ' מוטי עומר המנוח, מי שהיה המנכ"ל והאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב והרוח החיה והכוח המניע מאחורי הקמת הבניין החדש, שעלותו הסתכמה ב-50 מיליון דולר. עומר נזקק לעזרת ידידיו בארץ ובעולם לגיוס הכספים לפרויקט השאפתני, והוא הצטיין בכך, ממש כמו ביחסו לאמנות.

עם זאת, סגנון הניהול הריכוזי של עומר וקשריו הטובים עם בעלי ההון, קוממו עליו דור שלם של אמנים בארץ. בחודשים האחרונים, לצד המחאה החברתית הכללית, קמה תנועת מחאה של אמנים המבקשים להשפיע על מינוי המנכ"ל הבא למוזיאון.

אתמול בערב (א') התקיימה הפגנת אמנים ותומכים ברחבת המוזיאון, בעוד שבין כתליו התקיים ערב גאלה מפואר לתורמים, ששילמו 1,500 שקל לכרטיס. האמנים מוחים על הקשר בין בעלי ההון והמוזיאון, נגד השפעתם של האספנים ובעלי אינטרסים שונים בשוק האמנות על השיקולים האוצרותיים של המוזיאון ועל ניהולו.

* מה דעתך על מחאת האמנים?

"בדיעבד, כל אחד חכם. קל למחות ויותר קשה לדעת לעשות את הדבר הנכון. אבל אני חושבת שגם ראש העיר וגם האנשים סביבו רוצים רק מה שהכי טוב לעיר ומבינים את הכוח שיש למוזיאון איכותי ומוביל. תל אביב היא עיר תוססת שצורכת תרבות.

"הוועדה בהרכבה המקורי מונתה, כך נראה לי, כי אולי חשבו שימצאו מישהו מהר ויגיעו עם מינוי כבר לפתיחת הבניין החדש. יש בכך צדק מהבחינה הזו שהתארכות התהליך לא תתרום לו. באשר לדרישת האמנים למעורבות גדולה יותר במינוי - בחירה של מנהל מוזיאון אינה תהליך דמוקרטי. אני לא מאמינה בבחירה דמוקרטית, זה גם לא נעשה באף מוזיאון בעולם. 17 שנה עמד מוטי עומר בראש המוזיאון, והיו לו מעלות גדולות. הוא התייחס לאמנות כמו תלמיד חכם, היה לו הספק אדיר של כתיבה והוצאת קטלוגים איכותיים ואילולא מוטי לא היה לנו גוף מחקר עשיר כל-כך על אמנות ישראלית. אל תיקחו ממנו את זכויותיו בשם מאבק לצדק.

"אין מנהל מוזיאון בעולם שנבחר על-ידי ועדת אמנים. זה לא בית העם בקיבוץ. זה נכון שהמוזיאון הוא עירוני ולראש העיר יש אחריות להביא את הטוב ביותר שכספו יכול לקנות".

"אמנות היא עולם של קשרים"

* את היית יכולה לנהל מוזיאון?

"זו עבודה נורא קשה ואני חושבת שאני מבוגרת מדי. זה צריך להיות דור חדש. יש אנשים צעירים וטובים בעולם וצריך לאתר אותם. הראשון שעשה את זה היה טדי קולק, שהביא את ויליאם סנדברג לשנתיים להקמת מוזיאון ישראל . סנדברג הביא לישראל את הנרי מור, פיקאסו ואת איסאמו נגוצ'י שתכנן את גן הפסלים.

"עולם האמנות האינטלקטואלי הוא קטן, כמו שהעולם המסחרי הוא קטן. שם אתה מקבל את המדליות שלך לא על-ידי ועדות אלא על ידי עשייה והזדמנות לעשות. מה שטדי עשה היה גאוני, כי הוא זכה דרך סנדברג בקשרים - אמנות היא עולם של קשרים. אם ייבחר אוצר צעיר שיבוא הנה ויש לו נטוורק של 12 אמנים עכשוויים שיבואו איתו - הוא הרוויח את זה ואנחנו נרוויח את זה דרכו".

* הטענה היא שבעלי אינטרסים כאספנים וסוחרי אמנות משפיעים על הבחירה ומעורבים בסדר היום של המוזיאון, ולא אנשי מקצוע כמו אוצרים.

"גם אנחנו, סוחרי האמנות, מרוויחים את הנטוורק שלנו - של קליינטים שמאמינים באינטגריטי שלנו. וזה לא נכון שאנחנו משתמשים באינטרסים להשפיע על המוזיאון. לשמחתי, אני לא בוועדה. לא אנקוב בשמות אבל כן אמליץ על מי שנראה לי מתאים - ואף המלצתי. זה צריך להיות מישהו שמקושר היטב לאמנות גם בארץ וגם בחו"ל.

"יש משהו יהיר בכך שכל עם ישראל יושב ועושה רשימות מה ומי האיש הזה צריך להיות. אנשים, כמו אמנים, בנויים מהמורכבויות שלהם. אם יהיה איש שיסכים לקחת את זה על עצמו והוא יגיד את האמירה שלו, אנחנו צריכים לברך על זה ולשתף איתו פעולה".

"יש המון רכילות בעולם"

לוקסמבורג היא מי שיזמה לפני 16 שנה את פרס גוטסדינר לאמן צעיר, שנחשב למקבילה הישראלית לפרס טרנר הבריטי היוקרתי. הפרס הצליח להתבסס כבעל טביעת עין מבריקה, שמזהה הבטחות ואמנים חשובים בשלב קריטי של הקריירה שלהם, ערב פריצה.

"הכרחתי את מוטי ואת המוזיאון לערב בבחירה גם מישהו בעל עמדה מחו"ל, כדי שהפרס יהיה נכון לזמנו בעולם ולא פרובינציאלי. וכך אנחנו יוצרים קשרים ותהודה לאמנות ישראלית בקרב אוצרים משפיעים וחשובים בעולם. נתן גוטסדינר, התורם העומד מאחורי הפרס, הסכים לדרישה שלי, שתהיה תערוכה וקטלוג וכן ביקורי סטודיו אצל האמנים. בזכותו גם אני נחשפת כל שנה למה שקורה אצל האמנים הצעירים בארץ".

בין זוכי פרס גוטסדינר לאורך השנים היו מרים כבסה, יוסי ברגר, עדי נס, יהודית סספורטס, טליה קינן, נירה פרג ועוד.

"העניין הוא באמת שדברים שרואים משם לא רואים מכאן - יש את הדבר הזה שראייה אמיתית היא ראייה מינורית, מדויקת, גם עשייה אמנותית היא עשייה מינורית. היא נכונה לרגעה. כשמתבוננים מנקודת מבט רחבה יותר, מזהים את מקומו של האמן במגמות העולמיות.

"גלובליזציה באמנות מגיעה תמיד אחרי תהליכי הגלובליזציה הפוליטית ותהליכים כלכליים. גם הטעם האמנותי וגם הרוחות האמנותיות משתנים עם הזמן. הגלובליזציה היא כמו אמבה, שחודרת ושולחת זרועות למקומות שכוחים. זה לא בשליטתנו - לא בשליטת בתי המכירות הפומביות ולא בשליטת הסוחרים או האמנים, אלה כוחות שוק אמיתיים. זה היה קיים באנגליה של סוף המאה ה-19, או בהולנד של המאה ה-17, כשנפתחו שווקים חדשים וממקורות עסקיים חדשים הגיע כסף חדש".

* כסף חדש הוא לעיתים כסף מתעתע. מדברים על כך שרומן אברמוביץ' הוציא סכום מופרז כשרכש יצירה של פרנסיס בייקון ב-86 מיליון דולר ערב המשבר העולמי.

"ויכול להיות גם שהוא שילם מחיר מאוד נכון והיום היצירה כבר שווה הרבה יותר. יש תנועה של טעם ושינויים בערכים של השוק. בכל מקרה זה סגמנט כל-כך צר שקשה לדבר על המחיר כערך מוחלט - הוא משקף נקודת זמן שבה היה ביקוש לדבר מסוים".

לוקסמבורג בקיאה במיוחד בשוק הצר של האמנות היוקרתית ביותר. היא ייסדה, יחד עם רבקה סקר, את סניף סותבי'ס בישראל בשנות ה-90. לאחר מכן עברה לשווייץ ולניו יורק, ייסדה והחזיקה ב-50% מבית המכירות פיליפס דה פורי וב-2004 פרשה ממנו לעסקים פרטיים.

כיום היא עומדת בראש משולש עסקי של סחר באמנות, שבו היא שותפה עם עמליה דיין ועם בתה, עלמה לוקסמבורג. בבעלות "לוקסמבורג-דיין" שתי גלריות מצליחות בניו יורק ובלונדון, המציגות אמנות מודרנית ועכשווית. "אני מעדיפה לעבוד לאט. למזלי, כל אחת מאיתנו יודעת להעריך את יתרונות האחרת וגם בעלת ידע וחושים חדים לקבל החלטות מהירות כשצריך. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא איכות האמנות. את הגלריה בניו יורק פתחנו בתערוכה של מרסל דושאן, והצגנו עבודות איקוניות ונדירות, שלא הוצגו שנים רבות יחד. אחר-כך הצגנו תערוכה של ג'ף קונס, made in heaven, והיצירות הכי פורנוגרפיות שלו פתאום קיבלו ממד סוריאליסטי, דאדאיסטי, כשהן מוצגות בקונטקסט של הגלריה".

* את משמשת גם כיועצת האמנות של רון לאודר. פעמים רבות מתפרסם שהוא עומד מאחורי רכישה, כשרואים אותך באולם המכירות.

"יש המון רכילות בעולם הזה ולעתים אתה נדבק לשמות הבולטים. לשמחתנו יש לנו קליינטים רבים וטובים. זה טבעי שלקוח לא פעיל כל הזמן - לכל אספן יש שנים שבהן האוסף שלו פעיל במיוחד, תקופה של 5 או 10 שנים. בשנים האחרונות, אחרי שלאודר פתח את ה'נויה גלרי' בניו יורק, הוא לא דומיננטי ברכישות. הוא נעזר מדי פעם בשירותיי - כמו בשירותי אחרים".

"השוק לא התמתן ולא התנרמל"

* למרות שהעולם נמצא במשבר כלכלי, נראה שבעלי הון ממשיכים להאמין באמנות.

"אנשים בעלי ממון רוצים להיות חלק ממשלב תרבותי מסוים. כאשר נכנסים אנשים משווקים שהיו סגורים בעבר, אם זו רוסיה או סין, הם מתחלקים בעוגת התרבות הבינלאומית.

"ולמרות זאת, זהו עדיין שוק מזערי ביחס לכל מגזר תעשייתי אחר. מה שמשמעותי יותר זו ההילה של האמנות. כל מכירה של אמנות בעשרות מיליוני דולרים זוכה להיכנס בעמוד הראשון בעיתון, כי זה הדבר שמבדיל אותך מכל אדם אחר - להיות בעליה של יצירה יחידה ונדירה. אבל חשוב לדעת שלא רק אנשים מאוד-מאוד עשירים צורכים אמנות. אלה שקונים וצורכים אמנות לא כגחמה, הם לאו דווקא אנשים עשירים, יש רבים כאלה שכל קנייה עבורם היא מאמץ", אומרת לוקסמבורג בהערכה.

* מחירי האמנות התמתנו קצת?

"השוק לא התמתן ולא התנרמל - יש דברים שמחיריהם ממשיכים לעלות. הדבר שמורגש הוא שטעם האספנים קצת משתנה, דברים שלפני עשר שנים היו בשיאם היום כבר פחות נחשקים. האמן לא עושה את אותה אמנות והאספן לא רוכש את אותם הדברים. באמנות, הדברים לא ניתנים למדידה. אני לא יכולה להיות נביאה, צריך להיות קצת יותר צנוע - באותה מידה שלא ירידי האמנות ולא בתי המכירות קובעים את כוחות השוק ואת ערך השוק של יצירה, אלא רצונו של האספן לקנות את הדבר הספציפי ברגע הזה".

* התלכדות של אינדיבידואלים?

"יחד עם כוחות פוליטיים. מציאות כלכלית-פוליטית לא יציבה גורמת לפחות אספנים להביא לאור את היצירות שברשותם. לא במקרה אנשים מרגישים בטחון לאחסן אמנות במקומות כמו שווייץ, או למכור בתקופות של שגשוג".