החיים שאחרי התמונה

ג'ון קרלוס נכנס לאולם שהקצו לו כאן באוניברסיטת וושינגטון. מאה סטודנטים וכמה עיתונאים ממתינים לו. הוא פוסע פנימה כשהוא נועל נעליים שחורות פשוטות ולא ממותגות. לא מפוארות הרבה יותר מהגרביים השחורות שעיטרו את רגליו בטקס חלוקת המדליות באצטדיון האולימפי במקסיקו סיטי, כשעלה לקבל את מדליית הארד לזוכי גמר ה-200 מטר באולימפיאדת 1968. הטקס שהכניס אותו להיסטוריה בזכות אותה תמונה בלתי נשכחת, כשהוא ושותפו לנבחרת האמריקנית טומי סמית' שזכה בזהב הגיעו לפודיום יחפים, עטוים שרשרת חרוזים אפריקנית, עונדים את סמל הפרויקט האולימפי לזכויות אדם ומעל לכל מרימים את אגרופם העטוף כפפה שחורה מעלה במהלך נגינת ההמנון האמריקני. הכל כחלק ממחאתם על האפליה והגזענות באמריקה ובעולם כנגד השחורים. האגרופים המונפים סימנו את הכוח והאחדות של השחורים באמריקה, הרגליים היחפות את העוני של חברי הקהילה, והשרשראות את הגאווה במורשת האפריקנית.

השניים אמנם נזרקו מהתחרות ועברו תלאות רבות עקב הצעד שנקטו, אך כיום כשקרלוס בן 66 הוא כבר דוקטור, נואם מבוקש וכעת גם סופר לאחר ששיחרר בחודש שעבר את האוטוביוגרפיה שלו

"The John Carlos Story", הוא יכול להרשות לעצמו להתלבש בהידור, אך הוא מסתפק גם בג'ינס לא ממותג וסוודר פשוט. זה לא רק הרצון להמשיך להיות אדם מהשורה, אלא בעיקר השנאה למותגים ולמה שעשו לספורטאים. "רוב האתלטים הפופולריים של היום מסתנוורים מהכסף ולא רוצים להביע דעה", הוא יורה את ההסבר מיד בפתיחת דבריו, עדיין חי את אותה מחאה פרטית מלפני 43 שנים. "הם מוגי לב, מביישים את המורשת שלהם ולא מנצלים את ההזדמנות שלהם להשפיע. הם פשוט 'פאגוטס'. אני כמובן לא מתכוון לזה במובן של הומוסקסואלים, אלא במובן של נמושות. מייקל ג'ורדן העדיף למכור סניקרס לרפובליקנים מאשר לצאת נגד גזענות, ולברון ג'יימס רוצה להיות גדול כמו מוחמד עלי אבל לא מוכן להקריב כלום בשביל זה ומתרכז יותר בלנסות להיות הספורטאי העשיר בעולם".

קרלוס עטור זקן לבן, יושב כפוף, מחזיק את המיקרופון בשתי ידיו, כשעל המסך מאחוריו מופיעה כל העת אותה תמונה ששינתה את חייו לנצח. הוא כועס על החברות הגדולות שהפכו את המרד "שלו" ללא יותר מקמפיין לקידום מכירות, אבל יודע שגם בזמנו רוב האתלטים העדיפו לא להביע את דעתם, כולל ספורטאים שחורים שסבלו בעצמם מהגזענות והאפליה. הוא מספר על אותה השתלשלות מקרים שהובילה אותו לנצל את הבמה האולימפית לטובת צרכים פוליטיים. תחילה ניסה לשכנע את כל חברי נבחרת האתלטיקה האמריקנית השחורים להחרים את המשחקים האולימפיים במקסיקו, אך אלה לא שיתפו פעולה, ובאולימפיאדה עצמה רק טומי סמית' הסכים לקחת חלק בתוכנית המחאה, וגם זה לטענת קרלוס לאחר שהבטיח לו שיאפשר לו לזכות במקום הראשון על חשבונו. "היינו מספיק טובים לרוץ עבור ארה"ב, אבל היינו צרכים לזחול חזרה בבושת פנים", הוא ממשיך. "הבעיה היא שכולם עבדו קשה כל החיים שלהם בשביל לנסות לזכות במדליה ול א רצו לוותר על ההזדמנות, פחדו לאבד אותה. החינוך אז, וגם היום למעשה, הוא תמיד לשים את הגזר מול העיניים, וכך לרוץ אחריו כמו סוסים שלא יכולים להסתכל לצדדים ולהבין שיש דברים חשובים יותר. הספורטאים לא מבינים שהעתיד של הילדים שלהם ושל הילדים של הילדים שלהם יותר חשוב מכל הישג ספורטיבי. בגלל זה גם ביטלו את הזכייה שלנו, כדי לדאוג שלא יהיו עוד ג'ון קרלוס וטומי סמית' באף אולימפיאדה. בדיוק בגלל זה אף ספורטאי לא עשה כלום למען הסבל של הסינים באולימפיאדה הקודמת".

***

הפרסום הרשמי בעקבות האירועים אז על הפודיום היה חד-משמעי: קרלוס וסמית' גורשו מהמשחקים בבושת פנים, ונאלצו להחזיר את המדליות שזה עתה זכו בהן. אבל קרלוס טוען שהדברים רחוקים מהמציאות: "חשוב לי לנפץ את המיתוס שלקחו לנו את המדליות עצמן ושגירשו אותנו ממקסיקו. לא עברתי על שום חוק ויכולתי להישאר במקסיקו עד תום הוויזה שלי. קראתי טוב טוב את התנאים של הוויזה במלון אליו גירשו אותנו מהכפר האולימפי. בדיוק בזמן שישבתי בלובי וקראתי את הוויזה הגיעו ראשי הוועד האולימפי וביקשו את המדליה בחזרה. אמרתי להם שלמען האמת אני לא שם זין על המדליה שלהם, אבל בעתיד יהיו לי ילדים שירצו לראות אותה והיא תהיה חשובה להם, אז אם הם מתכוונים לקחת אותה ממני כדאי להם להגיע עם מיליציה שלמה. ואז כשהודיעו לי שיזרקו אותי ממקסיקו אמרתי להם שאני יודע את הזכויות שלי, ואני שוקל לצאת לחופשה קצרה באקפולקו ולחזור לטקס הסיום כצופה. בסוף העדפתי לצאת מהמדינה ולחזור הביתה".

ניתן להבחין שבתור מי שגדל בהארלם בשנות ה-50', קרלוס זכה אמנם להיות תלמידם של מלקולם אקס ומרתין לותר קינג, אך גם פיתח חיבה מיוחדת לקללות, חיבה שעדיין מפציעה מדי פעם גם בשיבתו.

קרלוס אמנם לא חוסך בביקורת, אבל הוא יכול להבין את הספורטאים שמפחדים לעשות צעד פוליטי. המחיר ששילם על המחאה ההיא ב-68 לא הסתכם רק בסילוק מהאולימפיאדה ושלילת המדליה, אלא באינספור איומים על חייו וחיי משפחתו, בתקשורת הלבנה שגינתה את מעשיו והפכה אותו לאויב האומה וניסתה להציג אותו כשונא לבנים, בדלתות שנסגרו בפניו בכל מקום, חברים שנטשו ומעל לכל בחייה של אישתו, שהתאבדה ב-1977 לאחר שלא יכלה לשאת עוד את האיומים על חיי משפחתה. "כבר בשדה התעופה במקסיקו באמצע הלילה כשחיכתי למטוס חזרה, שניים מחברי הנבחרת שליוו אותי אמרו לי שאני גמור, שזו היתה הנפילה שלי. אמרתי להם שכמו יונק הדבש או המסוק, שעוצרים באוויר אבל לא נופלים, ככה אני - רק עוצר, ואני אנסוק חזרה".

ב-2005 כשנחנך בסאן חוזה פסל שלו ושל סמית', ביקשו ממנו חבריו לנבחרת במקסיקו להציב גם פלקט עם שמם של כל חברי הנבחרת. אבל קרלוס סירב. "'למה שתוזכרו בפסל', שאלתי אותם, והם ענו כי הם היו חלק מהנבחרת וחלק מהמחאה. שאלתי אותם, חלק מאיזו מחאה הם היו בדיוק, איזה צלקות להם יש ממנה? הם אולי היו איתי על הרכבת בהתחלה, אבל כשהתחילו לירות עלינו הם קפצו ממנה. בוב בימון ששבר אז את שיא העולם בקפיצה לרוחק (8.90 מ' - ד.ב) והיה איתי בשדה התעופה הזכיר לי שהוא הגיע לחלוקת המדליה שלו עם ברדס שחור כהזדהות. הזכרתי לו שהוא הוריד אותו עם תחילת ההמנון, והוא הסביר לי שפחד שיהרגו אותו. אפשר להרוג אותך בכל מקום בכל דקה. כולנו מתים בסוף, אבל עליי ידברו לנצח, אותו לא יזכרו אחרי שימות, הרי השיא שלו כבר נשבר מזמן".

***

"אנשים אולי חושבים שאני מגזים בנוגע למוות, אבל זה המצב", הוא מנסה לשכנע. "קח לדוגמה את ג'ון קלי, אח של גרייס, שנבחר להיות יו"ר הוועד האולימפי העולמי ב-1985, הוא הודיע שכצעד של אפליה מתקנת ישקיע מיליוני דולרים בספורטאים השחורים. שבועיים לאחר מכן הוא מת מהתקף לב באמצע אימון שגרתי בחתירה, ומדובר באיש שזכה במדליית זהב אולימפית בתחום. אם זה לא מספיק אז גם גיסו ושותפו לדרך יוג'ין קונלנן, שגם היה ספורטאי, מת מהתקף לב שבועיים לאחר מכן בעת שעשה ג'וגינג. אני לא מאשים אף אחד, אבל אם זה צירוף מקרים זה חתיכת צירוף מקרים".

אני שואל את קרלוס אחר כך, באחד על אחד, אם הוא מרגיש שהוא ניצח, שזה היה שווה את כל מה שעבר בגלל אותה מחאה. "במובן מסוים כן. מעולם לא התחרטתי על הצעד שנקטתי, והייתי מוכן למות עבור המאבק, אבל זה ממש לא נגמר. נכון, יש כבר נשיא שחור, אבל מה עם כל אלו שהיו לפניו? אף אחד עד כה לא התנצל על העבדות. וגם אם שחורים היום שווים, מה לגבי הומואים ולסביות? מה לגבי עוני באופן כללי? מה לגבי קבוצות אחרות שמופלות? צריך להמשיך ולהילחם כל הזמן, אסור לנוח. למה כדורגלן בספרד צריך לסבול מנהמות כאילו הוא קוף רק כי הוא שחור? כל הכבוד לסמואל אטו שירד מהמגרש. זו הדרך, מחאה לא אלימה. איך יכול להיות שהמועמד המוביל לנשיאות ארה"ב פרט לנשיא המכהן, ריק פרי, מתארח ומארח בחווה בשם 'ראש הכושי' ומתרץ את זה בכך שככה נהוג בתרבות בדרום. האדישות הזו היא מה שצריך לעצור. גם האדישות של ההמון בנוגע לניצול הכלכלי צריכה להיפסק. שמעתי שהתחילה מחאה גדולה על כך בישראל, אני שמח בשבילכם. גם אם זה יהיה קשה כדאי לכם להתמיד".

רגע לפני שהוא מסיים את דבריו, ומרים את גופו הענק מהכורסה, קרלוס מבקש להעביר את התקווה היחידה שעוד נותרה לו מהספורט. "אני רוצה שלכמה שיותר ספורטאים יהיה אכפת לא רק מעצמם, שיבינו שכל אדם שחי בעולם הזה צריך להגיד משהו כשהוא רואה חוסר צדק. שיתמקדו בזה יותר מבכסף ובלהופיע ב-MTV. כשפגשתי את מרתין לותר קינג אחרי ששלחו לו כדור רובה בדואר כשהוא היה בדרכו חזרה למיסיסיפי, שאלתי אותו למה הוא חוזר לשם אם הוא יודע שיכולים לרצוח אותו, והוא אמר לי שהוא חייב לחזור כדי להשמיע את קולם של אלו שלא יכולים. לצערי בעולם הספורט יש המון שיכולים להשמיע את קולם, אבל מעדיפים שלא. אני מקווה שהם יפתחו את העיניים ויבינו שכל המסביב זה בולשיט".