פרשת וינרוט: בלי דין ובלי דיין

1. עוד כישלון, עוד "תיק אסטרטגי" נופל. שוב חוזרת הפרקליטות ומתגלה כמי שמתנהלת בלי דין ובלי דיין, אבל עם הרבה אגו, יצרים וצדקנות. מתי יקום סוף-סוף שר משפטים אמיץ דיו, וגם תם וצדיק, כזה שלא ניתן למצוא רבב בהתנהלותו (אחרת הפרקליטות תדליף מיד שיש לה עליו איזה תיק פלילי שמן), כדי שיהיה פה סדר חדש בהתנהלות הצדק? כדי שיקים גוף פיקוח רציני וחסר פניות?

2. "זה חמור מאוד. אותי זה פשוט מזעזע. זו לא המדינה שאני מכיר. זו לא המדינה שאני רוצה להכיר", אמר השופט דוד רוזן באחד הדיונים בעניינו של הדסק הרוסי, סניף הירקון (תל-אביב) בבנק הפועלים - עוד "תיק אסטרטגי" שהסתיים לפני כשנה בבושה גדולה לפרקליטות.

זה מזכיר את דוח מבקר המדינה בעניינו של חיים רמון, שהתייחס לעבודת הפרקליטות, וכתב על "ליקויים משמעתיים אשר גרמו לתקלה חמורה", והוסיף כי "ליקויים אלה לא נבעו מכשל מערכתי או ארגוני, אלא בעיקר מכשל אישי של בעלי התפקידים".

מילא כאשר הכישלון מתבטא בזיכוי (שתמיד מגיע אחרי שנים ארוכות של חקירות, השפלות, טרגדיות), אבל מה קורה בתיקים שהסתיימו באשמה? האם יש אפשרות שמסתובבים בינינו "מורשעים" שהואשמו רק על סמך אותה עבודה בעייתית של הפרקליטות והקשר הסימביוטי שלה עם שופטים?

נתוני הלמ"ס מדברים על יותר מ-99% הרשעות. גם אם הנתונים אינם מהימנים - בשל חישוב מוטה הנוגע למספר אישומים באותו תיק או להתייחסות להסדרי טיעון כהרשעות - מדובר ביותר מ-80% הרשעות.

3. גם אוהדים שרופים של "שלטון החוק" חשים לא פעם שהפרקליטות בוחרת את תיקיה הכבדים עם קורטוב של טעם אישי, ייצרי, אפילו ראוותני. כזה שמיועד לשדר "אל תתקרבו אלינו, ראו הוזהרתם", או של תאווה עזה, שיש גם בה עניין אישי גדול, להצטייר כמוסריים, צדיקים, כוהני הצדק הגדולים והקיצוניים של המלחמה בשחיתות.

כבר היום החלו דיבורים מסוג "לא פלא שיעקב וינרוט יצא זכאי, הוא הרי עורך דין גדול, עשיר, מקושר, עם 12 עורכי דין סביבו". העניין הוא, שאלמלא היה כזה - אפשר שהפרקליטות פשוט לא הייתה רואה אותו.

זה מתחבר, בין היתר, גם לעניינו של שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, האאוטסיידר שהיה עורך דין-סנגור בכיר, ולאו דווקא מבית המדרש ומתנועת הנוער של "אנשינו". דנציגר יושב בבית וממתין להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, אם העובדה שהחקירה לא מצאה עבירה בהתנהלותו (כעורך הדין בעבר של שלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים) היא בשל "חוסר אשמה", מה שאומר שהוא ישר והוגן, או בגלל "חוסר ראיות", מה שאומר שהוא כנראה עשה רע, אבל הסתירו את זה מאתנו כל-כך טוב, עד שלא הצלחנו לחשוף, בינתיים.

זו לא רק הבעיה הגדולה של דנציגר, אלא גם של וינשטיין מול אנשיו, שכן גם הוא הרי "בא מבחוץ" ואינו חלק מהקליקה הנכונה.