השטיקים, הקריצות, הפתקים, הדרינקים

הוויכוח על משמעות המאמנים במשחק טניס נשמע אצלנו בישראל בווליום מוגבר. באופן טבעי זה נגע בשנה האחרונה לשני הטניסאים הבכירים שלנו, דודי סלע ושחר פאר. שחר החליפה לא מעט מאמנים. ועל דודי נכתבו אי אלו ביקורות על כך שתקופה מסוימת מינה לעצמו מאמן (יואב שב) שהוא בכלל חבר יותר מאשר מאמן ידוע ומוכר.

אבל למען האמת, הניסיון למצוא איזושהי תובנה בקשר לאימון טניס היא די קלושה. רוג'ר פדרר לקח חלק גדול מתארי הגראנד סלאם שלו ללא מאמן. רפא נדאל נהייה רפא נדאל בגלל ששם את עצמו בידיו של "נו-ניים" מקצועי כטוני נדאל. כפי שהוכח בכדורגל (ראו מקרי מוריניו, גוטמן וגרנט) גם בטניס יש לא מעט דוגמאות למאמנים גדולים שלא היו שחקני טניס גדולים מעבר ליכולת בסיסית. הדוגמה הכי מאלפת היא זו של גונטר ברזניק האוסטרי, שאימן בין השאר את עמוס מנסדורף בהצלחה גדולה, יעקב לאסק ועוד רבים אחרים. ברזניק שהוא היום מהמאמנים המובילים בעולם ובעל אקדמיה משלו באוסטריה, למד בכלל רפואה (!) ואחרי 6 שנים וממש לפני סיום התואר הוא החליט שהוא דלוק על טניס והפך למאמן, למרות שהיה שחקן חובבן גבולי מבחינת הרמה. ברזניק פשוט הבין את המשחק באופן פנומנלי מבלי לשחק אותו, והיתה לו יכולת מולדת להקרין על השחקנים שלו את האינטנסיביות הדרושה להיות מקצועניים ברמה הגבוהה ביותר.

המקרה של יואב שב המאמן הישראלי הוא עוד דוגמה לאחד שלא שיחק בסבב או אפילו בקולג'. שב, שהיה שחקן בינוני בגילאי הנוער בישראל בלי כל עתיד כמקצוען, הצטרף לדודי סלע חברו הטוב מהנוער כ"מלווה" בתקופה שדודי היה בירידה בדירוג והיה צריך תמיכה מחבר. שב אולי לא שחקן גדול, אבל הנוכחות שלו עשתה לדודי טוב. הם הסתדרו כבני אדם וזה הכי חשוב. התוצאה: תחת הדרכתו של שב הגיע דודי להישגי השיא שלו ולדירוג הגבוה ביותר שלו - 29 בעולם. מי שחשב שההצלחה של שב עם דודי היתה מקרית וחד פעמית טועה: בשנתיים האחרונות מאמן שב את אלכס בוגומולוב ג'וניור האמריקני. כשהחלו לעבוד ביחד לפני כשנתיים היה בוגומולוב על סף פרישה ודורג מחוץ ל-300 הראשונים בעולם. אני זוכר אותו מגיע אליי לניו יורק לחפש עבודה כמאמן. היום, אחרי שנתיים תחת הדרכתו של שב, הוא מדורג 33 בעולם ומועמד לנבחרת הדייויס של ארה"ב.

הבעיה העיקרית עם אימון בסבב מתחילה בעובדה שמדובר בנישה פרוצה. זהו אחד הענפים שבו לתפקיד המאמן לא נדרשת למעשה שום הסמכה. אתה רוצה מאמן שהוא אבא שלך? שמעולם לא נגע במחבט? אין בעיה. טוני נדאל, המאמן האישי של רפא, לא היה שחקן ברמה גבוהה ולא אימן אף אחד אחר חוץ מרפא. רפא טוען שבלעדיו לא היה מגיע למה שהגיע. היכולת של טוני נדאל להוציא את המקסימום מהחניך שלו הופכת אותו למאמן גדול. אין לזה שום קשר לתעודת מאמן או רזומה בסבב העולמי אלא ביכולת של מאמן לגרום לשחקן לשחק עבורו, לתת הכל על המגרש באימונים ובמשחקים, ובעיקר לגרום לשחקן להאמין בעצמו.

מה בעצם כוללת עבודת המאמן, איך מאמן בכל זאת יכול לעזור, ולמה לא מעט טניסאים בורחים כמו מאש מהעבודה הזאת ולא מוכנים אפילו לשמוע עליה אחרי הפרישה?

***

בשונה מתקופת ההכשרה של שחקן טניס, שדורשת מאמנים מקצועיים לצורך הנחלת הידע הטכני בעיקר והקניית הרגלי עבודה, הכניסה של שחקנים לסבב המקצועני מצריכה סוג אחר לחלוטין של מאמן. מישהו שהוא שילוב של מאמן, יריב אימונים, חבר, פסיכולוג ומשרת. כן, כן, משרת. הסוג הזה של אימון הוא מעין נישה משל עצמה בענף, נישה שאני אישית התרחקתי ממנה מהסיבות האישיות שלי. אחרי שפרשתי ממשחק פעיל, כל מה שרציתי לעשות אחרי 20 שנה של קריירה ואינספור תחרויות מסביב לכדור הארץ היה לישון על אותה מיטה כל השנה. המחשבה על לטוס 30 שבועות בשנה ולאמן איזה פרחח שיעשה 50 אלף דולר בשבוע וישתין עליי, עשתה לי צמרמורת. אבל יש לא מעט מאמנים שהם עכברי סבב שמכורים לנדודים בקרקס הזה. להיות מאמן סבב זה אומר לחיות את אותו לוח זמנים של השחקן מבחינת הטיסות וההיעדרויות מהבית. אלא שכמאמן הכל הרבה פחות זוהר (כולל ההכנסה), ותמיד יש את האפשרות שהשחקן שלך ייפצע או ייכנס לסדרה של הפסדים ויפטר אותך ואז אתה תקוע בלי עבודה באמצע העונה.

מה הופך מאמן סבב למאמן גדול? אלו תכונות צריך? ובכן, מדובר בלא מעט עבודה שחורה: להזמין מגרש אימון, לדאוג ליריב אימון, לשיזור המחבטים, להזמין שולחן לארוחת הערב במסעדה האהובה על השחקן, לדאוג לכביסה, להזמין טיסות. ויש כמובן גם את עבודת הסקאוטינג, הצפייה ביריבים הפוטנציאלים. למעשה התפקיד העיקרי של מאמן הוא לא להפריע לשחקן להציג את כישוריו, להוריד מהשחקן הרבה נטל של סידורים וכו', אבל גם כמובן הצד המקצועי שהוא לא פחות חשוב - להתוות תכנית משחק, ללמד את השחקן דברים על עצמו שהוא לא רואה, לחזק חולשות, לעזור בתרגילי מתיחה, לייעץ בבניית תכנית שנתית, תכנון תחרויות וכו'.

הנקודה הבאה היא זו שנמצאת בתחום האפור: אימון תוך כדי משחק. לכאורה העבודה של מאמן בסבב מסתיימת כשמתחיל המשחק, כי הרי אסור בפירוש לאמן/לייעץ תוך כדי משחק. אבל זה לא סוד שיש קשר עין רציף בין מאמן לשחקן תוך כדי משחק ולא מעט פעמים מתקיימת קומוניקציה על הגבול בין מותר לאסור.

איך עושים את זה? המקסימום שמאמן יכול לעשות מבלי לקבל אזהרה מהשופט הוא למחוא כפיים ולעודד עם משפטים בסגנון של "קדימה" או "יופי של נקודה". משפטים בנוסח "הוא עייף" או "תישאר חיובי" הם כבר גבוליים, ועל "רוץ לרשת" או "שחק לו על גב היד" מקבלים אזהרה וקנס. אבל זה לא אומר שאי אפשר להעביר הוראות במהלך משחק, אפשר גם אפשר וזה נעשה כל הזמן ובצורות שונות ומשונות. ברוב המקרים מאמן ושחקן קובעים מראש לפני המשחק כל מיני קודים ואמירות שהשחקן אמור להבין מהם את המשמעות הטקטית. למשל, שחקן יכול לקרוא בין השורות אם המאמן צועק "נקודה חכמה" אחרי נקודה מסוימת, והשחקן אמור להסיק מזה שסוג הנקודה הספציפי הזה הוא זה שאליו חותר המאמן, ועליו להמשיך ולהתמיד בו.

שטיקים ותרגילים לא חסרים. בשנות השבעים כשהייתי אוסף כדורים בטורניר רמה"ש, יוסי שטבהולץ הקפטן של הנבחרת דאז היה נותן לי פתקים עם הוראות טקטיות בין המשחקונים להעביר לשלמה גליקשטיין. או שהיה פשוט אומר לי "תגיד לגליקי שיתחיל לרוץ לרשת אחרי ההחזרה". אני הייתי מעביר את המסרים.

עוד שיטה היא שיטת הסימנים, שיטה די מקובלת שבלתי אפשרי לעלות עליה. אני זוכר בטורניר מנצ'סטר ב-1990 איך שלמה גליקשטיין היה יושב ביציע ומסמן לי לפני כל הגשה לאן לחבוט. אם היה מגרד בכף היד, ההגשה אמורה ללכת לכף היד של היריב. אם היה מגרד בבטן, זה אומר להגיש למרכז הריבוע. כמו פיצ'ר בבייסבול, ידעתי מראש לאן אני חובט. זה הוריד ממני נטל של חשיבה. העפלתי לגמר באותו טורניר.

עוד מקרה שזכור לי הוא מהסיבוב השלישי בווימבלדון 1987: שיחקתי מול הנרי לקונט הצרפתי. האנגלים החכמים הציבו אותנו במגרש צדדי ולא העריכו את נחיל הצרפתים והישראלים שיציף את המשחק. הקהל ממש ישב אחד על השני כמעט בתוך תחומי המגרש, כל כך קרוב אלינו השחקנים - ששלמה צורף מאמני ישב על הכסא לידי ולחש לי הוראות טקטיות אל תוך האוזן במהלך כל המשחק, מה שלא עזר לי לנצח אגב.

***

במהלך הקריירה היו לי מספר מאמנים ולכל אחד מהם היו את השיגעונות שלו. מכל אחד למדתי משהו. סטיב קרולביץ האמריקני שאימן אותי במשך שתי עונות הגיע למשחק הראשון שלי עם חליפה ועניבה בחום של 40 מעלות באדלייד שבאוסטרליה. הוא היה פריק של כושר גופני. קרולביץ גם ניסה לשכנע אותי להתנזר ממין בתקופה שבין אליפות צרפת ועד אחרי אליפות ארה"ב הפתוחה, בטיעון ש"אתה צריך לאגור את כל האנרגיה לטורנירי הגראנד סלאם".

אבל אין ולא היה כמו שלמה צורף שאימן אותי במשך רוב הקריירה שלי. צורף לא בחל בשום שיטה כדי להחזיר אותי לתלם. פעם אחרי הפסד מרגיז בסינסינטי יצאנו כמנהגנו אחרי הפסדים לבלות ואחרי כמה דרינקים עדיין המשכנו לדבר על המשחק ועל חבטה מסוימת שעבדנו עליה באימונים. בסוף הלילה, במקום לחפש בחורות, חזרנו לבית של המארח שלנו שבו היה מגרש טניס בשתיים בבוקר (הלומים מאלכוהול), הדלקנו את האורות במגרש וערכנו אימון של כשעה שהחזיר לי קצת את הביטחון אם כי בצורה קצת יוצאת דופן.

צורף גם יצא למשימות סיכול בעורף האויב. בטורניר ליון (1990) בלילה שלפני המשחק שלי מול מאטס וילאנדר בסיבוב השני נערכה מסיבת שחקנים, כשהמארח היה יאניק נואה עם כל המשתמע מכך. צורף שלח אותי למיטה מוקדם אבל וילאנדר נשאר לחגוג יחד עם צורף הידוע באהבה שלו לחיים הטובים. במהלך הערב המשיך צורף לספק דרינקים לווילאנדר, ואחרי שווילאנדר הוריד את הדרינק החמישי שלו הוא פנה לצורף ואמר לו: "אתה חושב שאני לא יודע מה אתה עושה? זה לא משנה כמה דרינקים תביא לי, אני עדיין אתן לבלום בראש מחר". הוא צדק.

את הסיפור הזה, אגב, סיפר לי צורף רק לאחר המשחק. כי מאמן הוא קודם כל פסיכולוג.