האומן טמיר ליכטנברג מציג את תערוכת "מרילה" לזכר סבתו

טמיר ליכטנברג מציג בגלריה המדרשה בתל-אביב את "מרילה" - חנות המותג הפיקטיבי שיצר לזכר סבתו המנוחה. האמן הפך את הגלריה לחנות יד שנייה זמנית לתקופת התערוכה, והוא מוכר בה בגדים, חפצים, תמונות ומזכרות מעזבונה של מרילה. היא עצמה מופיעה לפנינו בסרט שצילם ליכטנברג, המוצג בחדר הקרנה מאולתר, שמופרד מחלל ה"חנות" באמצעות כוננית מדפים וכנף וילון שמוטה.

ליכטנברג מעניק משמעות חדשה ומטרידה למושג "רדי-מייד" באמנות. הפריטים בגלריה אינם אמנותיים. להיפך, הם יומיומיים, אינטימיים, עלובים ומבוישים. הם מעבירים באופן אותנטי את התחושה הקשה הקשורה בפינוי של דירת קרובים שהלכו לעולמם. את הפיתוי להתגבר על תחושת העליבות ואת המשיכה לפשפש ולחפש "מציאות" יוצר התמחור הנמוך שקבע ליכטנברג - כל פריט ב-10, 20 או 50 שקל, כראוי לז'אנר היד-שנייה.

למרות האותנטיות של החנות ולמרות שהכול במקום עומד למכירה, קשה להשתחרר מהמחשבה שמדובר במיצב אמנותי שלם - מהות שמתקיימת רק בתוך הקונטקסט הסגור שלה. כאשר אנחנו רוכשים שרשרת, מפה או תמונה, כאילו פגמנו במכלול.

מצד אחד, האמן מעודד אותנו לקנות ולקחת, לפרק את העיזבון למרכיביו ולזרות את זכרה של סבתו לכל עבר. מצד שני, אולי בשיתוף הפעולה עם המטרה המוצהרת אנחנו מחללים את עבודתו? האם זו פרובוקציה? אם משמעות המילה לעורר מחשבה וחוסר מנוחה - התשובה היא כן.

"אני חושב שיש עניין להוויה ולזמן שחולף גם בזמן הצגת התערוכה", אומר ליכטנברג. "בכל שלב אפשר לעשות קאט ולמכור משהו. אי אפשר להכריע אם המיצב הוא שלם דווקא כשהוא בנקודת ההתחלה שלו או שהוא שלם בסיומו, כשהוא ריק. אני מנסה להנכיח את רגע ההווה. את כל השלבים בתהליך".

- לא היית מעדיף שמוזיאון ירכוש את העבודה בשלמותה ויציג את המיצב?

"הלוואי. אבל לא בהכרח. אולי זה קשור לתמימות או שלא, אבל מבחינתי הכול יכול להימכר - גם בפורמט של חנות יד שנייה שמעבירה לכל דורש את הפריטים של מרילה, וגם כעבודת אמנות".

הד לנעורים שאבדו

ליכטנברג מציג בעצם שתי אופציות של מכירה, שתי רמות של התייחסות לתוכן התערוכה. הראשונה היא ברמת החפצים, המנציחים את זכרה של סבתא מרילה, מעין "תרומת איברים" בבגדים או בכלים, שימור ומיחזור של השימושי. ברמה השנייה "אם מדובר על קנייה של זה כאמנות, אז אני סבור שזה לשמר את הזכר שלי. להכיר ביצירה שלי כאמן", הוא אומר.

"חשוב לי שזה יהיה מקום פעיל. לא מיצב שרק מסתכלים בו. חשוב לי שאנשים יקנו וחשוב לי שיראו את הסרט, בין אם זה לדקה או לשעה וחצי. כל אחד יבחר לו את אורך תשומת הלב שלו".

חוברת השירים של מרילה השוכבת על מדף בקצה הגלריה היא פנינה בזכות עצמה. ליכטנברג מצהיר שהכסף שייאסף במכירת הפריטים ישמש להוצאת ספר שירים של מרילה. השירים עצמם אינם שירה גדולה או חשובה, להיפך, יש בהם מהאישי והאינטימי, הפגיע והזועק. יש בהם הוד מיושן והד לנעורים שאבדו. נגע לליבי במיוחד אחד השירים (יש כמה כאלה) שמדבר על געגועים לאמא. האובדן הנורא שחשה נערה צעירה במחנה ריכוז, כשהיא מוטלת לתוך מציאות התופת של חייה - משמשת כוח מטלטל בידי האמן המנכיח את "סבתא" כסך כל תקופותיה, לא רק הרגע שבו היא סבתא שלו, שהלכה לעולמה, אלא גם כמי שהייתה לפני הכול. כאדם צעיר, בעלת חלומות, תקוות ומכאובים בלתי נסבלים.

האמנות של ליכטנברג מאתגרת ומעוררת מחשבה. החל מתערוכת הגמר שלו בבצלאל, לפני כחמש שנים ועד היום, הציג בכל תערוכותיו חדשנות ופריצת גבולות. ראשונה הייתה זו "הממותה" שהרכיב מכל רהיטיו וחפציו, שהביא מדירת הסטודנטים שלו בירושלים. המיצב, מלבד היותו מרשים ומשעשע, "פירק" את חיי הסטודנט שהנהיג במשך 4 שנים.

בתערוכה במוזיאון ינקו דאדא הציג את מה שהספיקו ליצור קבוצת פעילים "על המקום" במעמד הפתיחה. בתערוכה "חנות המפעל בגלריה רוזנפלד" התייחס לאמן כאל יצרן ומכר אמנות כמוצר מדף. הפעם הוא נכנס צעד עמוק יותר לתוך האישי והרב משמעי. העירוב של אמנותו שלו עם סיפור חייה ומותה של סבתא מרילה, מאיר בו צדדים רגישים וציניים כאחד.

גלריה המדרשה, דיזנגוף 36, ת"א (בחצר), ב'-ה' 12:00-19:00, שישי 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00