הציבור ישלם את מחיר חיזוק ההון בבנקים; מה יעשה ב"י?

לא הופתענו כשמוזי ורטהיים, בעל השליטה במזרחי טפחות , תקף את כוונת בנק ישראל להגדיל את הלימות הון הליבה ל-11% עד שנת 2016. הבנקים יצטרכו להגדיל את ההון ב-27 מיליארד שקל, ויותר הון שווה פחות רווח ופחות דיבידנדים. אלה חדשות רעות למשקיעים במניות הבנקים, ורעות עוד יותר לבעלי השליטה.

ורטהיים הוא רק הראשון. עד מארס 2012, המועד בו יפרסם המפקח על הבנקים, דודו זקן, באופן רשמי את יעדי ההון החדשים במסגרת תקנות באזל 3, צפויים לחצים כבדים על בנק ישראל כדי שיחזור בו, ירכך את יעדי ההון או לכל הפחות יאריך את משך הזמן להגעה אליו. הסיכוי לכך - נאמר במאמר מוסגר - הוא קלוש, בייחוד לאור ההאצה של לוחות הזמנים להגדלת ההון בבנקים האירופיים.

למתנגדים להגדלה הדרמטית של ההון יש שתי טענות: 1. הקטנת האטרקטיביות של הבנקים תבריח משקיעים במניות ובעלי שליטה פוטנציאליים. 2. צמיחת המשק תיפגע מכיוון שהצורך להחזיק יותר הון ימנע מבנקים לספק את צרכי האשראי של המגזר העסקי.

שתי הטענות אמנם נכונות באופן בסיסי, אבל לא רלוונטיות מבחינת בנק ישראל. נתחיל בטענה הראשונה: בעקבות המשבר, רגולטורים בכל העולם גיבשו תובנה לפיה המצב הנוכחי, שבו בזמן רגיל הבנקים מניבים רווח גדול לבעלי המניות אך בשעת צרה המדינה היא זו שמחלצת אותם, אינו בר קיימא. כפי שניסח זאת פרופ' פול קרוגמן במאמר ב"ניו יורק טיימס": "רווחי הבנקים הופרטו אבל ההפסדים הולאמו".

לכן, מבחינת בנק ישראל, המוצר שמציעים הבנקים למשקיעים השתנה. בנקים כבר לא יהיו גופים עם תשואה גבוהה וסיכון גבוה אלא השקעה דפנסיבית. בדיוק כמו שמשקיעים רוכשים אג"ח מדינה, כך הם ירכשו מניות בנקים המניבות תשואה נמוכה ונושאות סיכון נמוך. וכל משקיע יעשה את שיקוליו.

גם העדר בעלי שליטה לא מטריד את בנק ישראל. לא תשמעו את זה באופן רשמי, אבל מבחינת הפיקוח על הבנקים שיטת גרעיני השליטה פשטה את הרגל. לשיטה הזו היו שתי מטרות - כתובת במקרה של בעיה בהתנהלות הבנק, ומקור להזרמת הון לבנק אם יידרש - אבל ברגע האמת, בשנת 2009, סירבו בעלי השליטה, שרי אריסון בבנק הפועלים ומשפחת ברונפמן בדיסקונט, לקיים את חלקם. זו לא נענתה לדרישה לקחת אחריות ואלו לא הזרימו כסף.

כעת, לשיטת בנק ישראל, בשל הזמן לשינוי שיטת מבנה השליטה בבנקים: מגרעיני שליטה לשליטה באמצעות שוק ההון, בדיוק כמו בארצות הברית. אם בעל שליטה מרגיש שיש לו בעיה עם דרישות ההון החדשות ומבחינתו כבר לא כדאי להיות בעל שליטה בבנק, שימכור את חלקו. אם אין לו למי, כי הרי על פי הטענה הבנקים כבר לא אטרקטיביים יותר, שיתכבד, יציג תוכנית לירידה בחלקו בבנק, וישוחרר מהנטל.

יש חלופות אבל יש להן מחיר

לגבי הטענה השנייה - לפיה המהלך יפגע בצמיחת המשק - אין ויכוח שהגדלת ההון העצמי של הבנקים תפחית את יכולתם לתת אשראי, וכתוצאה מכך יקטן משקל האשראי העסקי הבנקאי. אבל האם צמיחת המשק באמת תיפגע? לא בטוח.

ראשית, הגדלת ההון אינה מיידית אלא תתבצע בתהליך הדרגתי של חמש שנים. שנית, הצמיחה תיפגע רק אם הדרישה לאשראי לא תיענה, ורק במידה שאין מקורות אשראי חלופיים. כיום המשק בהאטה והביקוש לאשראי אינו גבוה. כאשר יגדל הביקוש לאשראי ניתן להצביע על שני מקורות חלופיים שאינם המערכת הבנקאית: בנקים זרים הפועלים בישראל ומהווים היום 6% בלבד מהאשראי העסקי, וגופים מוסדיים שיכולים להשתתף במשחק באמצעות אשראי ישיר, או על ידי רכישת אג"ח של פירמות.

למרבית החלל שיותירו הבנקים יכנסו הגופים המוסדיים המנהלים את החיסכון הפנסיוני. לאלו יש נזילות גבוהה, הם משוחררים כמעט לחלוטין מדרישות הון ומגבלות לווים, ולכן לא תהיה להם בעיה לקלוט את צרכי האשראי העסקי הגדלים. ואילו הבנקים הזרים יתמקדו בעסקאות הגדולות.

ברם, לחלופות לאשראי בנקאי יש מחיר. בנקים זרים לא יהיו כה נדיבים כלפי המגזר העסקי בישראל וידרשו מחיר הון גבוה יותר. גם היד הקפוצה של הבנקים המקומיים תגרום לייקור האשראי, ולכן המרווח באשראי העסקי יעלה. יש מקום להניח כי פירמות, אם יוכלו, יגלגלו את הגדלת הוצאות המימון על לקוחותיהם, כלומר על הציבור הישראלי.

מי יפקח על בתי ההשקעות

מבחינת בנק ישראל הגדלת הון הבנקים היא התפתחות חיובית, אבל עבור הציבור העלייה הצפויה בכוחם של המוסדיים היא מקור לדאגה. כיום אין רגולציה על בתי ההשקעות. רשות ניירות ערך והממונה על שוק ההון מתמקדים בפיקוח על מוצרים ולא על גופים. הממונה על שוק ההון מפקח על קופות גמל, קרנות פנסיה וחברות ביטוח. רשות ניירות ערך מפקחת על קרנות נאמנות, מנהלי תיקים ותעודות סל. אף רגולטור לא מפקח על בתי ההשקעות כגוף בפני עצמו. אף רגולטור לא בודק את הדירקטורים, המנהלים, תהליכי קבלת ההחלטות וניגודי העניינים.

כשיש ואקום רגולטורי התוצאה עגומה. בעלים של בית השקעות יכול למנות את ילדיו לתפקידים בכירים וגם למנכ"ל, עניין שלא עובר בשום בנק. בבתי השקעות יש לבכירים הסכמי שכר שאינם עומדים בשום קריטריון סיכון/תשואה, ועוד לא דיברנו על ניגודי עניינים הקיימים שם בנושאים שהמערכת הבנקאית כבר מזמן שמה להם קץ.

לכן, את המחיר האמיתי של הגדלת הון הבנקים ישלם החוסך הישראלי. מדוע? כי השילוב בין הגדלת האשראי שנותנים הגופים המוסדיים לצד חוסר יכולתם המוכחת (בהשוואה לבנקים) לאמוד סיכון, להתמודד עם לווים, לנהל אשראי ולטפל בהסדרי חוב, יביא להקטנת התשואה לחוסכים לטווח ארוך בקופות הגמל, קרנות הפנסיה וביטוחי המנהלים. תוסיפו לכך את הוואקום הרגולטורי ואת חוסר הפיקוח על בתי ההשקעות, ותקבלו שהמהלך של בנק ישראל לחיזוק המערכת הבנקאית, לא יבוא על חשבון המגזר העסקי - שימצא, כאמור, חלופות לאשראי הבנקאי - אלא דווקא על חשבון החוסכים לפנסיה, כלומר על חשבון כולנו.

 הלימות ההון ליבה של הבנקים

eran-p@globes.co.il