לא פתחת פה, וכבר מאשימים אותך

א.

ברוכה הבאה לעולם, דניקה מיי קאמאצ'ו. ראיתי אותך השבוע בכל הצילומים מבית-החולים, רק נולדת, פיליפינית קטנטונת, ואת שוכבת על אמך, לראשך כובע אדום ובעינייך המבט הרואה כל ולא רואה דבר של תינוקות. הוכרזת כבן האדם השבעה מיליארד שחי על-פני כדור הארץ, אבל את עדיין לא יודעת את זה.

את רק 2.5 קילוגרמים, בקושי תופסת מקום, והם כבר מאשימים אותך שבגללך ובגלל שכמותך העולם צפוף מדי. עוד לא פתחת את פה, והם כבר מאשימים אותך שאת גומרת את כל המים. עוד לא חייכת, והם כבר מאשימים אותך שאת מזהמת את האוויר. עוד לא החליפו לך חיתול אחד, והם כבר מאשימים אותך שאת מהווה נטל כלכלי על המדינות המפותחות או משהו בסגנון. עוד לא ראית את הבית שלך, והם כבר צופים לך חיים של עוני מחפיר באחת משכונות העוני של מנילה.

אז אני שואל אתכם, אחיי בני האדם, ותגידו את האמת: ככה יפה? ככה מתנהגים לתינוקת מתוקה כל-כך? הרי מה שהיינו אמורים לעשות לתינוקת השבעה מיליארד שלנו, לחברה החדשה במשפחת האדם, היה לערסל אותה בזרועות של כל האימהות, ללטף אותה באצבעות הרועדות של כל האבות ולהבטיח לה שנשמור עליה מכל משמר.

מה שהיינו אמורים לעשות זה ללחוש באוזניה הפצפוניות את כל הקוצ'י-מוצ'י בכל השפות שבעולם, לא להחמיץ לה פנים ולזרוע פחד בלבה. אני חושב שאנחנו צריכים קצת להתבייש בעצמנו. הרי אנחנו אלה שזיהמנו את האוויר, גמרנו את המים ומילאנו את העולם בפסולת תעשייתית. אנחנו אלה שהבאנו את דניקה לעולם מסוכן, צפוף ולא צודק.

אנחנו בהחלט צריכים להתבייש בעצמנו.

קבלי את התנצלותי בשם כל ילודי האישה האלה, דניקה. אל תאמיני לכל רואי השחורות שקיבלו את פנייך אל העולם הזה בנבואות זעם, בתרחישי קיצון ובמצגות פאוור פוינט. את לא מספר. את לא נתון סטטיסטי. את לא סמל. את תינוקת אחת חמודה ביותר עם כובע אדום וחיוך לא רצוני. ואם הם לא יכולים לראות את זה, אז שייתקעו להם המצגות את יודעת איפה.

ב. התרגשתי עד דמעות כמעט, דניקה, כשגיליתי שפירוש שמך בפיליפינית הוא כוכב השחר. ממש כמו נגה, שמה של בתי שנולדה ארבע שנים ו-330 מיליון תינוקות לפנייך. אני חושב עלייך ועליה מרימות עיניים אל אותו הכוכב באותם השמיים, וזה כל מה שאני צריך לדעת על המין האנושי וביותר מזה אני לא צריך להאמין.

יהיה טוב, דניקה.

ג. האמינו לי שקראתי את כל נבואות הזעם ותרחישי הקיצון המתוארים לעיל. את אלה המנבאים התפוצצות אוכלוסין וגם את אלה המתארים את ההפך, התכווצות מסיבית של האוכלוסייה. המסקנה, אגב, אותה מסקנה: קטסטרופה טוטאלית.

עיינתי במחקרים על מצוקת המזון, עברתי על תחזיות למחסור חמור במים, זינוק מטאורי במחירי הנפט, התרסקות של כל הכלכלות בעולם, מלחמות, ומה לא. רוח רעה של פסימיות, כמעט ייאוש, מרחפת מעל כל הנ"ל. מאיפה שאתה לא מסתכל על זה - אתה רואה אפוקליפסה.

נדמה שאף אחד מכל אותם עתידנים, כלכלנים וחוקרים לא עשה את המינימום הדרוש ויצא לסיבוב קצר של ערבית ברוח הקרירה של נובמבר. נדמה שאף אחד לא היישיר מבט אל חבריו או הרים את עיניו אל הציפורים הנודדות בשמיים ואל העננים המתגבשים בשלל צורות. אני חושד בהם, ברואי השחורות האלה, שאף אחד מהם לא אמר לעצמו או לחברו או לבתו בחודש האחרון: תראה, הענן הזה נראה בול כמו צב עם כנפיים של פרפר ועם חדק של פיל.

אבל עולם כזה, שבו אנשים לא מרימים מבט ורואים צבים עם כנפיים וחדק שטים בשמיים הוא בכל מקרה לא באמת עולם שכדאי לחיות בו, נכון? עולם כזה, מצדי שיתפוצץ מרוב אוכלוסין.

ד. אז קראתי את כל המחקרים האלה על העתיד, ואתם יודעים מה היה חסר לי? קצת יותר אמונה בטבע האדם, ביכולת ההמצאה של המין האנושי, בכושר השרידות שלו, שלא לדבר על המוסר הבסיסי שלו ועל החתירה הנצחית והעיקשת, גם אם הבלתי נראית לפעמים, אל עבר הטוב, תנועה המצויה ביסוד כל חי. בכל החישובים האלה היה חסר לי מה שהפילוסוף הצרפתי האדיר אנרי ברגסון מכנה "כוח החיים".

אז קראתי את כל המחקרים האלה, ואתם יודעים מה חשבתי? - יותר מדי כלכלנים, פחות מדי משוררים; יותר מדי סטטיסטיקנים, פחות מדי חולמים.

אני בוחר להאמין שבהחלט יכול להיות שיקרה בדיוק ההפך ממה שכולם אומרים. אולי ספינת החלל ארץ תשנה כיוון אל עבר עתיד טוב יותר לדניקה ולנגה. למה לא בעצם. כל-כך הרבה השיג המין האנושי עד היום, למה שלא ימשיך וישיג. אני מאמין שאנחנו בהחלט מסוגלים למצוא פתרונות למרבית הבעיות. מחסור בנפט? נמצא פתרונות אנרגיה חלופיים. יהיה לזה גם אפקט חיובי מצטבר של פחות זיהום, פחות טרור וכיוצא באלה.

מצוקת מים? בעיה. נפתור גם אותה. נלמד לחסוך, נתפיל, נגדל עננים. מחסור במזון? שטויות. יש בעולם מספיק אוכל לכולם, ועוד נשאר עודף. הוא פשוט מתחלק לא נכון. פיצוץ אוכלוסין בערים? נלמד איך לתכנן ערים חדשות, יפות ונקיות יותר. אני מאמין גדול בטכנולוגיה. התרסקות כלכלות העולם? זה תרחיש שיקרה רק אם ימשיכו כולם במתכונת של עסקים כרגיל. הכלכלה שאנו מכירים לא כשירה להתמודד עם העתיד.

אומרים שאי-אפשר לצמוח לנצח. זה ודאי נכון אם ממשיכים להגדיר צמיחה כצריכה מסיבית של מוצרים זולים ואשראי לא הגיוני הניתן לעשירים על חשבון העניים. במצב כזה, כלכלות העולם יקרסו בוודאות - הן פשוט לא מתאימות יותר לעולם. אבל זה לא חייב לקרות, אתם יודעים. אפשר לתקן את זה. יותר מזה - חייבים לתקן את זה לפני שנגיע לנקודת האל-חזור.

עד עכשיו הבסנו רבות מהמחלות שקטלו את הדורות הקודמים לנו, שיפרנו את חייהם ואת איכות חייהם של מרבית תושבי האנושות, חוללנו לא פחות מנס בכל הקשור בהבסת הבורות, עשינו גדולות גם בתחומים החברתיים - חשבו מה זה היה להיות אישה או ילד לפני כמה מאות שנים - והבסנו לא מעט אימפריות רשע.

בגדול, מוכרחים להודות בעובדה שעל כל שלל העוולות והפשעים גם עשינו כמה דברים לא רעים בכלל. גם את זה צריך לזכור. אין שום סיבה שאם נישען כולנו כאיש אחד לצד אחד, לא נצליח להטות את הכף מהרע אל הטוב. אני תולה את יהבי במין האנושי.

הדרך עוד ארוכה, ואין לנו ברירה אלא לסלול אותה תוך כדי שאנו פוסעים בה. לא נראה לי שזה הולך להיות קל, אבל האלטרנטיבה לא נראית טוב יותר. אנחנו חייבים את זה לילדינו. אנחנו חייבים את זה לדניקה, לנגה. והמינימום שאנחנו חייבים להן הוא שאנחנו מתכוונים לזה, שאנחנו לא נכנעים, שראשנו לא שח.

אז גשו אל ההגה, חברות וחברים, בואו נרים את המבט אל השמיים התכולים וניקח את החללית הזאת למקום טוב יותר. בואו ניתן מחר צודק יותר לכל הילדות הקטנות בעולם.

הרהור

 דרור פויר

קראתי את כל מחקרי הקטסטרופה, ואתם יודעים מה? יותר מדי כלכלנים כתבו אותם, פחות מדי משוררים וחולמים