אירופה מפרפרת על-פי תהום

כשלעצמה, הקבצנות הזו אינה חסרת תקדים. ב-1976, בריטניה הגדולה ביקשה הלוואת חירום מקרן המטבע הבין-לאומית כדי להציל את הלירה סטרלינג, משהו שעד אותו הזמן עשו רק מדינות בעולם השלישי.

בשנים ההן, כסף כווייתי הציל תעשיות אירופיות מהתמוטטות. אחר כך באו היפנים. ההבדל הוא בכמות ובאיכות. קרן המטבע קמה כדי לייצב מטבעות. כוויית הייתה עשירה להחריד, אבל לא היה כל חשש שהיא תהפוך למעצמת על, עם תיאבון יוצא דופן לאוצרות טבע ועם רשימה ארוכה של אינטרסים גלובליים. מה שלא כן הפעם. כאשר אירופה המפרפרת על-פי תהום מבקשת מסין להזרים עשרות מיליארדי דולרים לייצוב האירו, היא אינה יכולה להשתמט מפני התוצאות.

מישהו מצליח להיזכר איפה עמדה אירופה בדיוק לפני מאה שנה, ואיפה עמדה סין? או בעצם לא עמדה, אלא הייתה שרועה אפרקדן, והתקיימה רק נומינלית? היא הייתה פרוצה לכל רוח, כל דכפין הוזמן להתכבד בנתחים טריטוריאליים ובאוצרות טבע. ספינת מלחמה אירופית יחידה הייתה משתקת את התנגדותה.

המחשבה שסין נקראת עכשיו להציל את אירופה מחייבת בדיקה חוזרת של כל מיני אמיתות מובנות מאליהן. בניגוד לכוויית, הסינים הגיעו אל המקום שבו הם עומדים בזכות כושר היצירה שלהם, בזכות העזתם של מיליוני סינים ובזכות חריצותם; וגם בזכות מניפולציה של שערי חליפין, ובזכות ניצול כמעט פיאודלי של כוח אדם. את כל זה השיגה סין על כידוניה של רודנות ברוטלית, שלהיטותה לצמצם את חירויות נתיניה גדל בהתאמה להצלחתה.

"כוח רך", לא כל-כך

מה כל זה אומר? האומנם הגיעה הזמן "ללמוד סינית"? (פעם השאלה נגעה לצרפתית, או לגרמנית, או לרוסית, או ליפנית). הפעם, השאלה הזו חורגת מגבולות המטפורה, מפני שסין משקיעה מאמצים עצומים בהקניית תרבותה ולשונה.

מעצמות גדולות תמיד ניסו לייצא תרבות. הבריטים הקימו את "המועצה הבריטית", הצרפתים את "המכון הצרפתי", המערב-גרמנים את "מכון גתה", והאמריקאים כמובן הסמיכו "ספרייה אמריקאית" עשירת כרכים וקלטות לשגרירויותיהם בעולם. המשותף לכל אלה הוא האתוס הדמוקרטי והליברלי של הארצות המייצאות. מרכולתן כללה אורח חיים. בימי הזוהר שלהן, הארצות האלה היו מקורות של השראה לא רק מפני שהן היו עשירות, אלא מפני שהן היו חופשיות (יחסית) וסובלניות (יחסית).

כוח הפיתוי של המערב הדמוקרטי היה חשוב ואפקטיבי יותר מכוחו לגרום נזק צבאי. כמובן, זה היה אמור בחברות אירופיות, שהוסיפו לערוג אל אירופה, גם מעבר לגדרות התיל ולחומות. "הכוח הרך" הצליח פחות, הרבה פחות, בחברות לא מערביות. בצפון מערב פקיסטן, או בדרום סומליה, או בהרי תימן, ג'ז לא כל-כך עובד.

לסינים יש עכשיו יתרון מסיבי בהפעלת "כוח רך", כפי שהתחילו לכנות את יצוא התרבות. הם מנסים לפתות את העולם כמעט בכל אמצעי. הם משדרים, יש להם אתרי רשת ערוכים היטב, הם מפיצים עיתונים יומיים בחמש יבשות, הם קונים מוספים שלמים בעיתונים. יש להם למשל תוספת תקופתית ב"וושינגטון פוסט". בשבוע שעבר הם הקדישו אותה לקונפוציוס, זה שעל-שמו נקראים מכוני התרבות הסיניים.

את העמוד הראשון מקשט איור צבעוני ענק שבו נראים אלברט איינשטיין, סנטה קלאוס, צ'ארלי צ'פלין ומארי קירי (אם אינני טועה) מסיבים סביב שולחן סיני מסורתי, ומעיינים בכתבי קונפוציוס. מתחת באה הכותרת, לכל רוחב העמוד, "קונפוציוס חי".

כותרת המשנה מכריזה, "החכם הסיני הקדמון עוזר לארצו להפיץ את לשונה ואת תרבותה בחו"ל. המכון הנושא את שמו זורע את הזרעים של הבנה משופרת ושל קשר טוב יותר עם העולם".

דרישת שלום מירמיהו הנביא

עד שקראתי את מניפסט קונפוציוס בוושינגטון פוסט חשבתי שסין העניקה את שמו למכוניה רק לטובת הסמליות, או מפני שהוא אחד השמות הסיניים המעטים הניתנים להגייה קלה יחסית בלשונות המערב. אבל מן המניפסט הזה נראה שהסינים חושבים את מורה ההלכה העתיק למותג עובר לסוחר; הוא כשלעצמו, לא המכון המסתתר תחת כנפיו, ימשוך את ההמונים.

מדוע לכל הרוחות יצואני התרבות של סין חושבים שדיירי המאה ה-21 יישבו בקסמיה של סין בזכות תווי פניו של איש מחמיר מאוד, אשר חי פחות או יותר בזמן ירמיהו הנביא? אולי הם שכנעו את עצמם שהמערב הדקדנטי זקוק למשמעת. מאחר שאין לו מופתי חיקוי משלו, המערב יחבק סיני קדמון שהוריש אתוס של משמעת, של צדק ושל קבלה קפדנית של היררכיה.

כל זה גובל כמעט בפארסה. הייתכן שסאשה ברון-כהן (הקומיקאי שעומד מאחורי הדמות "בוראט") התעייף מלהציק לקזחסטן, והחליט לעשות צחוק מסין? אני חושש שלא. הסינים לוקחים את עצמם ברצינות מופלגת, והם אינם סולחים למי שאינו שותף לרצינותם. הם מאמינים כי הצלחתם הכלכלית המרשימה מאצילה עליהם את המנדט להורות את אמנות הממשל וההנדסה החברתית לעולם כולו. אוטוריטריזם סיני עבש צריך לעולל למחשבה המערבית בדיוק מה שעוללו מוצרי יצוא זולים לכושר הייצור המערבי. הזקן מן המאה ה-6 לפני הספירה הוא עכשיו אפליקציית על באייפון סיני אוניברסלי.

מה אמרו זמביה ובורמה

זה לא מצחיק. למען האמת, זה די מפחיד. סין מתחילה להזכיר את המעצמות האוטוריטריות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20: פרוסיה-גרמניה, יפן, רוסיה הצארית. את מי היא תזכיר בהמשך? הגסות של הליכותיה, התובענות הבוטה של דרישותיה, ההתנשאות של חלק מאנשי העסקים שלה, ההפגנה הגוברת של שרירים צבאיים מעוררות גם דחייה, גם פחד, אצל קרוב ואצל רחוק. מה מעניין ששתי ארצות הסמוכות במידה רבה על שולחנה, אחת באסיה ואחת באפריקה המשוונית, מנסות לאחרונה להיחלץ מאחיזתה.

בזמביה הענייה והרחוקה מועמד האופוזיציה ניצח בבחירות לנשיאות בזכות הצלחתו לנצל גל אנטי-סיני. התנהגותם של תאגידים סיניים על אדמת זמביה ויחסם המשפיל אל עובדיהם האפריקאיים היו הסיבה. בורמה, שכנה מיידית של סין מדרום, הייתה כרוכה על צווארה של סין במשך שנים. לדיקטטורה הצבאית בבורמה לא היו ידידים כמעטי בשום מקום זולת סין. והנה, הדיקטטורים מנסים עכשיו לשפר את יחסיהם עם העולם החיצון. הם מרופפים את משטר הדיכוי שלהם מצד אחד, והם מטילים הגבלות חסרות תקדים על פעילות כלכלית סינית. עתה זה הם הקפיאו פרויקט הידרו-חשמלי ענקי במימון סיני, שנועד לספק חשמל לצרכנים בדרום סין. גם כאן, התנהגות הסינים עוררה איבה ציבורית גוברת.

נראה שהמשטר בסין מאמין בצירוף הקטלני של קונפוציוס ושל טכנולוגיה מתקדמת. כפייה, חניקת חירויות, סתימת פיות, הפחדה וצחצוח חרבות הן נוסחת ההתקדמות שלו. כל רמז של מחשבה מקורית וביקורתית מהלך עליו אימים. מה הפלא שהוא מחפש את מקורות ההשראה שלו במאה ה-6 לפני הספירה.