טבריה מתעוררת לחיים עם פסטיבל דונה גרציה השני

"פוטנציאל" הייתה מילת הקסם של טבריה ב-3 העשורים האחרונים. העיר שמשכה צעירים למועדוניה, משפחות למלונותיה ותיירים לחופיה, לא השכילה לשמור על מעמדה ובמאבק מול אילת וים המלח נכנעה ואיבדה את הבכורה. בשנים האחרונות, תחת ראש העיר החדש, מפזזת בעיר רוח של אופטימיות ועשייה, שהביאה אותי לבדיקה חוזרת של הפוטנציאל ושברו.

הפעם אנחנו כאן בשביל פסטיבל דונה גרציה השני, שיתקיים בין 14 ל-17 בנובמבר. את המוזיאון לכבוד דונה גרציה הקים יעקב אמסלם, בן לאחת המשפחות הטברייניות הוותיקות, לפני כעשור. אמסלם, דור תשיעי בארץ והבעלים של אמסלם טורס, הוא המעסיק הפרטי הגדול בעיר, וגם שותף בפורום עסקים למען הקהילה, שלקח על עצמו את הנצחתה של דונה גרציה. השורשיות שלו מקבילה בעיניו לסיפור שלה.

במוזיאון יספרו לכם את סיפורה של אישה מלאת עוצמה בעולם פטריארכאלי וידברו במעלליה של טייקונית במונחי המאה ה-16, שבזכות קשרי הון ושלטון פעלה למען היהודי הנרדפים ורכשה בהון עתק את שטחי טבריה מהסולטן. המוזיאון מציג תחנות בחייה ופרקים מתולדותיה בסיפורים, בחדרים מעוצבים, בתלבושות מסוגננות (שאפשר ללבוש), בבובות, במסמכים ובפריטים אותנטיים מתקופתה. המוזיאון מספר גם על תוכניותיה ליישב את העיר ביהודים ועל מותה הפתאומי שקטע את רצף החלומות.

הפסטיבל לכבודה יעמוד בסימן העצמה נשית. בשעות הבוקר יתקיימו סיורים בעיר ובסביבתה, אחר הצהריים יהיו הרצאות ובערב מופעי מוזיקה - עם נוכחות בולטת של זמרות ושחקניות כמו יונה אליאן, ענת עצמון, מירי מסיקה, שירי מימון וקרן פלס. כמה מבתי המלון חברו למיזם וחבילות אירוח שונות יעמדו לרשות המבקרים (טל' 1-800-888858).

טבריה היא עיר מורכבת. עיר של קודש ושל חול, של מעלה ושל מטה, של אוכלוסייה שורשית ושל עולים חדשים. יש בה יפה ומכוער, ישן וחדש, חוזק וחולשה, שמתאחדים לפוטנציאל מרוכז המבקש לפרוץ, אם רק יאפשרו לו, כמו הר געש לחוץ וולקנית. לא הכול ורוד והמלאכה מרובה, אבל הפסטיבל הוא קרש קפיצה למי שהכיר אותה בימיה היפים ורוצה לחזות בשיבתם, ומוכן להניח בצד את התדמית השלילית. טבריה של היום משתמשת בעברה כדי להילחם על עתידה.

נתחיל בהיסטוריה: הורדוס האב הוריש לבנו הורדוס אנטיפס את השליטה בגליל, וזה ייסד בשנת 19 לספירה עיר על שם הקיסר הרומי טיבריוס. יהודים חיו כבר מתקופת בית ראשון בשוליה (ברקת שמצפון וחמת שמדרום), אבל נמנעו מלהתיישב בה בגלל שהוקמה על שטח ששימש כבית קברות. רק אחרי מרד בר כוכבא (135-132 לספירה), טיהר אותה שמעון בר יוחאי מטומאת מתים והעיר הוכשרה למגורי יהודים. בשנת 200 התנחל בטבריה הסנהדרין, וב-220 נחתמה בה התוספתא, וכך הפכה העיר לבירת העולם היהודי ולתחליף הרוחני לירושלים החרבה. השלמת התלמוד הירושלמי הייתה מהלך נוסף שביסס אותה כאחת מארבע ערי הקודש, לצד צפת, חברון וירושלים.

המבנים הארכיאולוגיים נחשפו בהדרגה במסגרת חפירות של רשות העתיקות בפארק הארכיאולוגי שבדרום העיר. הארכיאולוגיה, למדתי מהר, היא רק פיסה מפארק ברקו - מיזם רחב היקף של העירייה שהושלם בשנה האחרונה. המרחב כולל מתקני אקסטרים לילדים של חבלים וכושר, מדשאות, בימת מופעים ובית קפה שבלבו קטע חומה עתיק. אל הגבעה החולשת מעל טיפסתי עם מומי נמימי, מנהל הפארק. מול נוף טברייני יפהפה הוא מציג אומגה זוויתית הגולשת לאורך 200 מטרים ולגובה של 70 מטרים. בשכנות לה משתלשלים חבלי סנפלינג על המצוק התלול, המתנשא לגובה 35 מטרים. בימים אלה נחנך גם משטח החלקרח, ומהפארק יוצאים טיולי ג'יפים וטיולי אופניים למשפחות ולמקצוענים. בעתיד הפארק יארח גם מופעי מוזיקה, פעילות חינוכית לבתי ספר ועוד. השינוי במקום מרשים. רק שירותי קבע אין עדיין, אלא תחליף כימי פחות סימפטי (כניסה לפארק 30 שקלים לאדם, פעילויות האקסטרים בתוספת תשלום. טל' 04-6712950)

בתקופה הביזנטית נוספו לטבריה רצפות פסיפס וכנסיות, וגם בבית הכנסת בחמת העתיקה בנו היהודים רצפת פסיפס מרהיבה. הגן הלאומי, מול חמי טבריה, קטן אבל מרתק. לגלגל המזלות שבטבורו הליוס, אל השמש המיתולוגי, מצטרפים אלמנטים יהודיים וכתובות עבריות (טל' 04-6725287). בצמוד נובעים כמה מהמעיינות התרמו-מינרליים המזינים את חמי טבריה. המוסד הוותיק הזה החליף לאחרונה ידיים, וגם הוא פועל כבר כמה שנים לחדש ולהתחדש.

שרידים ביזנטיים נוספים נמצאים בפארק הארכיאולוגי שבמרכז העיר. שם חזיתי במהפך הלכה למעשה. משהו בחשיבה ובגישה בעיר השתנה, וזה משפיע על חזות העיר, על התיירות, על העסקים ועל האווירה. זוהר עובד, ראש העיר זה קדנציה וחצי, הוא דמות שנויה במחלוקת בתחומים שונים, אבל בקרב תיירנים יש תמימות דעים שהשפעתו מרחיקת לכת.

מקומות שהוזנחו קשות, עברו פיתוח וטיפוח: אזור התעשייה הישן הפך למשכנם של עסקים חדשים, מתחת לתחנה המרכזית הוחלפו פחוני הפלאפל במבני בזלת חדישים, ורחוב הגליל, הראשי בעיר (וחלק מכביש 90) עבר מייקאובר. אזור בתי המלון, הטיילת והסמטאות הגולשות אליה שודרגו, ובכלל, קול הלמות הפטישים נשמע מכל הכיוונים.

זה עבד. 2010 הוכרזה כשנת התיירות הטובה ביותר בעשור שקדם לה ו-2011 הולכת להיות אף טובה יותר, אומר עובד, עם עלייה, נכון לעכשיו, של כ-4% בתיירות פנים וחוץ. לראש העיר יש מנטרה חדשה: "הפיכת המרחב הציבורי של העיר ורחובותיה ללובי של בתי המלון באמצעות פעילויות ותוכני תרבות". זה מצליח, וברבים מבתי המלון בעיר חוזרים לחייך אחרי התפוסות הגבוהות בקיץ ובחגים. כמה מהם שדרגו ושיפצו, ואליהם הצטרפו גם מלונות בוטיק, אכסניות ברמת אירוח גבוהה ומלונות קטנים.

אזור טבריה של מטה עתיק ברובו. מבני הבזלת הקסומים נותרו מהצלבנים, מהממלוכים, מהעות'מאנים ומהבריטים, שבימיהם נוסד סגנון בנייה טברייני מקורי - בשחור ובלבן - בזלת וגיר. המבנים הללו מנקדים את טיילת אלון שעל קו החוף, שנולדה מתוך אסון השיטפון הגדול ב-1934. היום יש לאורכה מסעדות דגים, גלידריות, מלונות בוטיק, אכסניות לצליינים ועוד. בחלק הדרומי ניצב המדיד - דגם מתכת של הכינרת, שמעדכן בכל רגע את מפלס המים (ואת מפלס הדאגה של העם). לצדו מוקרן מדי ערב מופע הטיבריום, שמזכיר את מלון בלאג'יו בלאס וגאס, וכולל מופע המוקרן על מים - עם תאורה צבעונית, מזרקות, צלילים משירי הכנרת וסיפורים על תולדותיה (מדי ערב ב-19:00, 20:00, 21:00).

משם יצאנו לסיור לילי בסביבה. בקצה הצפוני של הטיילת נפתח חוף ציבורי מפתיע, גן פסלים פתוח, שמארח עבודות של אמנים ידועים (אילנה גור, אריק כלפון, ז'אק ז'ורנו ועוד). ברצפתו מונצח הניקוד הטברייני שהומצא כאן במאה ה-10 והפך לניקוד הרשמי של השפה העברית. ברחוב מקביל הוקמו דוכני ממכר אחידים, שמציעים מרכולת לתיירים. לא הכול תספיקו, אבל תהיה לכם סיבה לחזור.