חוזרים לאגורה באתונה

העונש האמיתי על ההפקרות הפיננסית באירופה סוף-סוף הגיע: בחמשת השבועות הבאים נגזר עלינו לשמוע הרצאות יומיות על המערכת הפוליטית של יוון. הסיבה היא כמובן משאל העם, שממשלת יוון החליטה לערוך לפני שהיא תעז לקבל את תנאי התכונית להמשך הישארותה בגוש האירו.

הנה רמז לבאות: אין לנו כנראה ברירה אלא לשנן את שמו של מנהיג האופוזיציה ביוון, אנטוניס סאמאראס. הוא הודיע השבוע, כי מפלגתו "תקריב כל קורבן" - עיצרו-נא את נשימתכם: היודיע מר סאמאראס כי כל קורבן יוקרב להצלת האומה? להמשך השתייכותה לגוש האירו? לטובת אופיה האירופי? לתיקון הטעויות האיומות שעשתה מפלגתו כאשר הייתה בשלטון, עד לפני שנתיים?

לא, לא. מפלגתו של מר סאמאראס "תקריב כל קורבן" כדי להכשיל את משאל העם. היא תעשה כן כדי להבטיח את נפילת הממשלה. סקרי דעת הקהל חוזים ניצחון לאופוזיציה בבחירות מוקדמות. הבה נמהר להיבחר, חושב מנהיג האופוזיציה.

ה"פייננשל טיימס" מביא הבוקר מפי "אירופי בכיר" את הדברים הבאים: "אין מילים בפי לתאר מה שאני מרגיש כלפי יוון. מדינה (נמצאת) במצב כזה - והם עושים פוליטיקה. לא זו בלבד שהם מסכנים את ארצם, שזה כשלעצמו לא ייאמן, אלא הם מסכנים את יציבותו של מרחב האירו, וזה קצת יותר מדי". התנהגותם של הפוליטיקאים היוונים מדהימה את אירופה זה שנתיים ויותר - אבל השבוע היא עוררה תדהמה כבדה במיוחד.

ממה נפשך, ראש ממשלת יוון נפגש עם הקנצלרית מרקל ועם הנשיא סרקוזי רק יומיים קודם, וקיבל עליו את רוע הגזירה, על מנת לקבל שמונה מיליארד אירו, כדי שלשיקים של ממשלתו יהיה כיסוי גם לאחר סוף החודש. הוא חוזר הביתה, ומודיע שקודם כל יהיה משאל עם, ושהעולם כולו יעצור בבקשתו את נשימתו.

האין זו זכותה? הרי אירופה יצאה מחלציה. על אדמתה התהלכו פעם הפילוסופים הגדולים ביותר, מבשרי הציוויליזציה המערבית, מגדירי חרויותיה; גדולי מחזאיה, אמניה וספורטאיה, ממציאי האסתטיקה והרטוריקה. הם ירדו מן הבמה לפני איזה אלפיים שנה, ויוון התחילה את שקיעתה אל שולי ההיסטוריה.

אירופה אמנם יצאה מחלצי יוון העתיקה, אבל יוון החדשה יצאה מחלצי אירופה. צירוף של רומנטיקה פואטית, של משיחיות דתית ושל ציניות פוליטית שלף את אתונה וסביבותיה מן האימפריה העות'מנית, והעניק לה עצמאות.

סבא ואבא, דוד ואחיין

מ-1830 ואילך, יוון לא חדלה לספק חדשות רעות, עשור אחר עשור. במשך 150 שנה היא התקשתה להחליט אם היא רוצה רפובליקה או מלוכה (משאל העם היחיד בתולדותיה, לפני 36 שנה, הכריע כנראה סופית לטובת רפובליקה). היא ניסתה להרחיב את גבולותיה פעם אחר פעם, ויצאה למלחמות התפשטות, שאחת מהן הניבה את הטרנספר המפורסם ביותר של המאה ה-20.

אף על פי שהיא אינה חדלה להתפאר בייחוסה הדמוקרטי - אפילו המילה "דמוקרטיה" באה מיוונית - היא ניהלה פלירט בלתי פוסק עם דיקטטורים; וגם כשהייתה דמוקרטיה, היא ידעה קיטוב מר, והתנסתה ביותר אלימות פוליטית מרוב הדמוקרטיות של זמנה.

מאסר, מחתרת, בריחה וגלות היו מנת חלקם של מנהיגיה הדמוקרטים, כולל סבא ואבא של ראש הממשלה הנוכחי. מאז מלחמת העולם השנייה, שלושה דורות של משפחת פפנדריאו ניהלו את יוון כמעט בכל עשור. סבא נקלע למלחמת אזרחים עם הקומוניסטים, ב-1944; ונעצר ב-1967, לאחר הפיכה צבאית אנטי-קומוניסטית. אבא ברח לאחר ההפיכה, פיתח קריירה אקדמית נאה בארה"ב, חזר לבסוף הביתה, ונעשה ראש הממשלה האנטי-אמריקני ביותר מאז ומעולם.

קשה לדבר ברצינות על מפלגות פוליטיות ביוון. הסוציאליסטים שבשלטון הם מפלגת פפנדריאו; ו"הדמוקרטיה החדשה" שבאופוזיציה היא מפלגת קרמנליס (המייסד, קונסטנטין ק., היה ראש הממשלה והנשיא ארבע פעמים, בסך הכול 24 שנה; אחיינו, קוסטאס ק., היה מנהיג המפלגה במשך 12 שנה וראש הממשלה במשך חמש שנים וחצי). המפלגה ההיסטורית היחידה ביוון, זאת אומרת זו הקיימת לאורך שנים ואינה תלויה באישיותו של מנהיגה, היא המפלגה הקומוניסטית. היא אולי הרדיקלית ביותר והבלתי-מתוקנת ביותר באירופה. איבה רבת שנים לה לכל סטטוס-קוו.

העם הוא הריבון, אבל...

על רקע ההיסטוריה הלא מבטיחה הזו, ממשלת יוון מנסה עכשיו לחזור אל כיכר השוק של אתונה הקדומה: דמוקרטיה ישירה. לא זו שיטת השלטון בדמוקרטיות המודרניות. העם הוא אמנם הריבון, אבל הוא מאציל את סמכויותיו, באמצעות בחירות. ממשלה יציגה זקוקה לרוב פרלמנטרי, לא להרשאה תקופתית מדעת הקהל.

לכאורה, משאל הוא פסגת ההשתתפות הדמוקרטית. למעשה, משטרים אוטוריטריים הם שהכניסו אותו לשימוש מסיבי, עוד במאה ה-19, מפני שמשאלים קלים למניפולציה ונוחים לצורך לגיטימציה. אם-הפרלמנטים, בריטניה, ערכה משאל עם אחד ויחיד בתולדותיה (1975, כדי להכריע בשאלת השתתפותה בקהילה האירופית). משאלי עם היו לחם חוקה של גרמניה הנאצית, אבל גרמניה הדמוקרטית נמנעה מהם. צרפת התפתתה יותר, חלק ממסורת מהפכנית וקיסרית. שווייץ עורכת משאלי עם חדשות לבקרים, אבל המערכת הפוליטית שלה היא אקזוטית ולא כל-כך רלוונטית. בארה"ב, משאלי עם נערכים לעתים קרובות במדינות אינדיבידואליות. קליפורניה היא אלופת המשאלים. אבל שום משאל מעולם לא נערך בזירה הארצית.

דרום אפריקה של ימי האפרטהייד ערכה משאל עם ב-1992. הממשלה הלבנה ביקשה את רשות הבוחרים הלבנים לנהל משא ומתן על פירוק האפרטהייד. היא הייתה זקוקה למנדט, כדי להתגבר על אופוזיציה קולנית בין תומכיה המסורתיים. היא ניצחה במשאל, האופוזיציה הניחה את נשקה, והאפרטהייד פורק שנתיים אחר כך.

הממשלה הסוציאליסטית של יוון זקוקה להרשאה דומה. היא אמנם ניצחה בבחירות הכלליות לפרלמנט בסך הכול לפני שנתיים. היא אינה אשמה בהתמוטטות הפיננסית. היא ירשה אותה מן הממשלה הקודמת, של קוסטאס קרמנליס. אבל התנהלותה בשנתיים האחרונות לא הייתה מרשימה. תמיכת הרחוב אבדה לה. חרדה איומה ומובנת מעיקה על היוונים. חבילת ההצלה שאירופה מציעה להם תדון אותם לשנים ארוכות של צנע מכאיב ומשפיל. דור שלם ביוון מאבד את תקוותו ואת תוכניותיו. חותם של כישלון טבוע עכשיו על המדינה היוונית.

משאל עם, אם יעלה יפה, יעניק ארכה לממשלה, אבל ספק אם יפיח רוח חיים במערכת הפוליטית. ריחם של הפוליטיקאים הובאש אולי ללא תקנה. ואם משאל העם יכשל - למשל, אם לא ישתתפו בו לפחות 40% מהיוונים - התוצאות יהיו איומות בשביל כל הנוגעים בדבר. סבלנותה של שאר אירופה פוקעת. במרוצת חמשת השבועות הבאים, עד משאל העם, תתחזק מאוד באירופה הקריאה ליוונים, "קחו את הדרכמה שלכם, ולכו הביתה".

כמה זמן יידרש ליוונים, או לאיטלקים, או לספרדים לבטא בקול רם את המילים, "הדמוקרטיה אינה עובדת"?

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com