איראן ניצחה את דפני ליף

אפשר היה לצפות שהוויכוח סביב הסוגיה האיראנית יהיה חף מכל היבט פוליטי ואישי, אבל בישראל כל דבר הופך מיד לאישי ופוליטי. לא ברור מה קודם.

השמינייה היא קודש הקודשים של ממשלת נתניהו. זה הפורום שבו דנים על הסוגיות הרגישות והחשובות ביותר. עד היום כמעט ולא דלף משם דבר. כמעט, בגלל המשט. זו אולי הסיבה שהדיונים שם בדרך כלל ענייניים, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, דיונים שחפים מאינטרסים פוליטיים ויצרים אישיים.

מסיבה זו הדלפת הנושא האיראני גורמת לנזק הגדול ביותר. כל אחד מהשמונה הוא איש פוליטי. נבחר של מפלגה. ולכן הנזק עלול להיות כשכל אחד יחשוב איך הוא מצטייר כשהדברים דולפים החוצה, האם זה משרת את האינטרס הפוליטי שלו, ולהיפך.

השביעייה נבנתה מראש כך שתהיה בה נציגות לשלוש השותפות הקואליציוניות הבכירות: ישראל ביתנו (אביגדור ליברמן), ש"ס (אלי ישי), והעבודה במהדורה הקודמת שלה (אהוד ברק). מלכתחילה היה ברור שמקומם של בוגי יעלון, בני בגין ודן מרידור בשביעייה מובטח הן בגלל המשקל הסגולי הגדול של כל אחד מהם, הן משום שכל השלושה הסתפקו בתיקים לא רציניים/זוטרים/זניחים - מחק את המיותר.

עם הזמן השמינה השביעייה ונהפכה שמינייה עם צירופו של שר האוצר, יובל שטייניץ, שנעשה בתחילה בחשאי למעמד של משקיף, ולאחר מכן נהפך גלוי במעמד קבוע. ראש הממשלה צירף את שטייניץ כי ראה בו תואם-ביבי, כמי שבבוא היום יכול לסייע לו לקבל את עמדתו, ולהוות קול מכריע.

שטייניץ נחשב נאמנו ועושה דברו של ראש הממשלה. גם אם לא כך הם פני הדברים תמיד, הרי שזה הדימוי שנוצר. הצטרפותו הייתה לצנינים בעיני שרי הליכוד האחרים שנשארו מחוץ לפורום היוקרתי אפוף ניחוחות עשן הסיגרים היוקרתיים של נתניהו, ברק וליברמן (עד שזה נגמל).

לא אוהבים, בלשון המעטה

אם יש יחסים עכורים בתוך השמינייה, אזי היריבות בין שר הביטחון אהוד ברק, לרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, היא המרה מכולן. התיעוב ההדדי בין שניהם עתיק יומין. שורשיו עמוקים, אך הוא התחדד עם תחושתו של יעלון אחרי הקמת הממשלה, שברק חטף לו את תיק הביטחון. במהלך כל מערכת הבחירות ייעד יעלון לעצמו את תיק הביטחון, וראה עצמו מועמד טבעי, למרות שכבר חודשים רבים קודם לכן הבטיח נתניהו את התיק לברק.

הסוגיה האיראנית אינה עניין של ימין או שמאל, אבל נראה כי הציפיות היו שבוגי יצדד בקו התוקפני והתקיף של תקיפה, ואילו ברק - המבוגר והשקול, הממורכז והמתון - יתנגד לכך. על פי הפרסומים בימים האחרונים, מה שקרה הוא ההיפך. לא ברור האם ברק תומך בגלל שבוגי מתנגד, או שבוגי מתנגד בגלל שברק תומך. ואולי עמדתם של השניים היא אכן עניינית ואינה קשורה ליריבות ביניהם. גם זו אופציה.

היו שרים בשמינייה - ראה ערך בני בגין - שהשיח הציבורי בסוגיה צרם להם. אפשר היה לראות את עורקי צווארו של בגין מתמלאים כשישב באולפן הטלוויזיה אתמול (ד'). הוא דיבר מדם לבו. העובדה שבוגי בחר לתקוף את ברק בשמו מעניקה תחושה שיש כאן אינטרס אחר. לו היה חורה לרמטכ"ל לשעבר שהעיסוק התקשורתי מפר באופן בוטה נוהלי ביטחון שדה, ודאי היה בוחר לדבר בגנותו. כנראה שזה לא רק זה.

יעלון, שמייעד את תיק הביטחון לעצמו בקדנציה הבאה, אולי מתחיל להבין שאין שום קורלציה בין חוזקו או חולשתו הפוליטית של ברק לעובדה שהוא שר הביטחון.

כלומר גם אם ברק לא יקבל שריון בליכוד בבחירות הבאות, עובדה שכשלעצמה מוטלת בספק, וגם אם יזכה באפס מנדטים, עשוי או עלול נתניהו - תלוי בנקודת ההשקפה - למנותו לשר הביטחון (בדיוק כמו נאמן, פרידמן, וברק אצל אולמרט), דבר שלא רק יעלון לא אוהב, אלא גם שאר בכירי הליכוד שלא אוהבים את ברק, לא באופן אישי ולא באופן פוליטי, שלא לומר מתעבים אותו בשל התנשאותו, ובעיקר בגלל השפעתו הכול כך גדולה על ראש הממשלה.

ברק הוא איש המפתח שמסוגל להחליט החלטות כאלה. היחיד אולי. לא בטוח שנתניהו מסוגל. מדובר בהימור על כל הקופה. ברור שאם מהלך כזה צולח, הליכוד גורף 50 מנדטים, בדיוק כשם שברור שאם התקיפה נכשלת, יהיה זה סוף הקריירה של נתניהו, ברק ושאר חברי השמינייה עד סוף ימיהם.

ממקרה כזה אין דרך חזרה. נתניהו וברק לא זקוקים לתזכורת של פרשנים מדיניים וצבאיים על אלפי טילים שינחתו על ישראל, על טייסים שיפלו בשבי, ועל מלחמה כוללת.

הבוקר אפשר היה לחשוב לרגע שהשבוע שהתחיל בפטפטת של ראש הממשלה, שר הביטחון ושרים אחרים בשמינייה - בין אם למצלמה ולמיקרופון, לציטוט ולייחוס, ובין אם בשיחות סגורות לעיתונאים ולמקורבים - מסתיים בהסכמה של השמינייה.

לא, לא סביב נושא התקיפה באיראן, כולם הסכימו שהפטפוט בתקשורת מזיק, שהעיסוק הציבורי בכך הוא חסר אחריות, ושהנושא האיראני הוא נושא שלא ראוי לעסוק בו לאור הזרקורים ובכלי התקשורת. אם נכונה הידיעה שראש הממשלה אכן מינה את ראש השב"כ לבדוק את ההדלפה, הרי שהדלפת עובדה זו חמורה לא פחות מהדלפת הנושא שאותו היא אמורה לבדוק.

עקב אכילס

למעשה, השיח הביטחוני חוזר לקדמת הבמה אחרי כמה חודשים טובים של עיסוק בסוגיות חברתיות-כלכליות. איראן ניצחה את דפני ליף ואת כחלון, אחמדיניג'אד ניצח את שלי יחימוביץ' ואת טרכטנברג. כשבממשלה יושבים שני רמטכ"לים לשעבר, וכשלברק הביטחוניסט יש עימות עם שלי החברתית, וכשנתניהו נאבק בדפני, ברור שהזירה הביטחונית נוחה יותר לכולם.

סדר יום ביטחוני משרת גם את האינטרסים של קדימה. לציפי לבני, קל וחומר לשאול מופז, יש יתרון ברור ומובהק על שלי יחימוביץ' שמאיימת לגזול להם מנדטים. ליחימוביץ' אין ולו גנרל אחד בסיעה. הביטחוניסט היחיד שלה הוא פואד. היא נטולת מעמד ציבורי בנושאים המדיניים והביטחוניים, וגם אין לה מי שיגיד את זה בשמה. זה עקב אכילס הבולט ביותר של העבודה בראשותה.

בישראל, סדר היום יכול להשתנות בין רגע. רק אלוהים יודע על מה ידברו בשבוע הבא - הרקטות בדרום, או קריסת הבורסות בעולם. יחימוביץ' לומדת עכשיו על בשרה איך שינוי האג'נדה בכיוון הרוח יכול להיות אכזרי.