מיתוס ההתייעלות

"חשוב לזכור כי פעילות הבנקים עולה כסף. יש להם הוצאות שהן גבוהות מההכנסות. זה כמו להסתכל על גבינת הקוטג' בלי להסתכל על האריזה ועל עלויות השיווק. צריכים להסתכל על התמונה השלמה... האם יש רווחיות עודפת בבנקים או מופרכת? רווחיות מודדים ביחס להשקעה. העניין הוא שהרווחיות סבירה אך ההוצאות התפעוליות של המערכת הבנקאית בישראל גבוהות מאוד לעומת העולם. המרווח גם די קבוע לאורך השנים. אנו בודקים את ההוצאות התפעוליות של הבנקים והיכולות שלהם להתייעל".

(דודו זקן, המפקח על הבנקים, בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בכנסת בעקבות תחקירי "גלובס" על המחירים הגבוהים של שירותי הבנקאות)

1.

הגם דוד זקן נפל בפח ה"התייעלות"? הרי לפי התיאוריות שזקן וחבריו בבנק ישראל ובאוצר משננים לנו שוב ושוב, חברות יעילות, דינמיות וגמישות הן, בין היתר, התרופה הכי טובה לתחרות ולמחירים נמוכים לצרכנים. מובן שחברות שמנות, עם עודפי כוח אדם, עם עלויות שכר גבוהות, הן בולמות תחרות ואויבות הצרכנים.

מה שהמפקח על הבנקים ניסה לומר לחברי הכנסת, בעודו מסתתר מאחורי מילים מכובסות כמו "התמונה השלמה" או "ההוצאות התפעוליות של הבנקים", הוא דבר פשוט מאוד: לבנקים יש עובדים יקרים מאוד, תרתי משמע. ומשום שיש לבנקים יותר מדי עובדים ביותר מדי שכר, אז תשכחו, רבותיי חברי הכנסת הפופוליסטים לכאורה, ממחירים יותר זולים בשירותי הבנקאות.

הבנקים, אומר למעשה זקן, חייבים לעבור דיאטה רצינית לפני שמדברים בכלל על מחירים ועל צרכנים. ברמת ההוצאות הנוכחית, אומר המפקח על הבנקים, הרווחיות סבירה. ואם הרווחיות סבירה, מחירי השירותים שהם מספקים לצרכנים סבירים גם הם.

הלך המחשבה הזה מאפיין גם את הסיפור של חברת החשמל. הציבור נוטה לחשוב שהעובדים היקרים של חברת החשמל והוועד החזק של החברה אשמים בתעריפי החשמל הגבוהים.

המספרים גם תומכים לכאורה במיתוס הזה: 12,600 עובדים עם עלות שכר ממוצעת של כ-25-26 אלף שקל בחודש, חריגות שכר סדרתיות, חשמל חינם וכדומה - כל אלה מוציאים אותנו משלוותנו ומיד נוצר החיבור לחשבון החשמל שמגיע מדי חודשיים הביתה.

אלא שהחיבור בין העובדים לתעריף קלוש למדי: גם אם חברת החשמל תתייעל, תפטר כ-2,000 עובדים מיותרים, תפעל לריסון החריגות ולריסון עלויות השכר - ההשפעה על התעריף לא תהיה דרמטית.

הוצאות הענק של הדלקים, בין אם זה גז טבעי, מזוט, סולר או פחם, וההוצאות על רכישת ציוד ותחנות כוח הן המרכיב המשמעותי (כ-80%) בקביעת התעריף. סיפור העובדים, שסוחט מאיתנו אמוציות ורטינות על בסיס קבוע, הוא שולי יחסית בקביעת חשבון החשמל. חברת החשמל אכן צריכה ניעור בדפוסי התעסוקה שלה, אין ספק, אבל מכאן ועד להפוך את עובדיה לאויבי העם - הדרך ארוכה.

2.

למרבה הפלא, למנהלי הבנקים ולדודו זקן יש זהות אינטרסים. גם המנהלים חושבים שהבנקים צריכים "להתייעל", אבל התייעלות אינה באה בחשבון, כך הם לפחות אומרים בשקט-בשקט, הרי ידיהם כבולות בגלל הוועדים החזקים. מנהלים מעלים תמיד את הטראומה של פיטורי מאות עובדים בבנק הפועלים ואת המהומה הציבורית שקמה בעקבות הצעד כדוגמה או כתירוץ לקושי ביישום תהליכי "התייעלות" בבנקים.

כשזקן מדבר על התייעלות ועל הוצאות תפעוליות, הוא מתכוון ל-49 אלף עובדים במערכת הבנקאית שעלות שכרם הממוצעת מתקרבת ל-28 אלף שקל בחודש והוצאות השכר השנתיות הכוללות בבנקים מגיעות למספר עצום: כ-17 מיליארד שקל. אלא שהתמונה המספרית הזאת והחיבור האוטומטי שלה למחירי השירותים הבנקאיים רופפים למדי בגלל שלושה מיתוסים נפוצים:

הממוצע: 28 אלף שקל עלות שכר בחודש בבנקים? כש"גלובס" מפרסם מדי שנה את הנתונים הללו הוא מקבל מיד שפע של תגובות מעובדי בנקים שמתקשים להאמין לנתונים שנשלפו מהדוחות: איפה הם ואיפה הממוצע - מרחק של שמים וארץ.

הם צודקים: הממוצע משקר. לבנקים יש סיבה מאוד טובה לא לפרסם את הנתון היותר רלוונטי - השכר החציוני - כיוון שאז תתבהר במקצת תמונת פערי השכר האדירים בין עובדי הבנקים.

יש עובדים עם יתרון מובהק, הנהנים אוטומטית מוותק, שמקבלים תוספות שכר פרמננטיות של כ-5% בממוצע בשנה, שמגיעים לעלות שכר של עשרות אלפי שקלים בחודש. מנגד, יש עובדים שתפקידיהם וביצועיהם זהים לאלה של הוותיקים, אך שכרם דומה לשכר הממוצע במשק ואף פחות מכך, ויש לא מעט עובדים בבנקים שמקבלים שכר מינימום והשלמות לשכר המינימום.

יש גם מעמד נחות של עובדים - הזמניים והארעיים - שתנאיהם פחות טובים מהקבועים, והיקפם בבנקים מסוימים מגיע לשליש ממספר העובדים. הם מועסקים כזמניים למשך פרק זמן ארוך, אפילו עד שבע שנים, מקבלים שכר נמוך ואפשר לפטרם. הוועד הוא הבייביסיטר של הקבועים, כמובן, לא של הזמניים.

לאן ילך החיסכון מההתייעלות: נניח שמנהלי הבנקים אוזרים אומץ, נניח שדודו זקן מגבה אותם, נניח שהם מצליחים לחתוך את הוצאות השכר ב-20% ולחסוך במערכת כ-3-4 מיליארד שקל. לכאורה, אם ההכנסות הבנקים מהמגזר הקמעונאי (משקי בית, בנקאות פרטית ועסקים קטנים) מגיעות לכ-22 מיליארד שקל, אפשר להפנות את ה-3-4 מיליארד שקל חיסכון בהוצאות שכר להוזלה של כ-15% בשירותים הבנקאיים.

נסחפנו? ודאי. אנחנו מסופקים אם שקל אחד ינותב לצרכן. החיסכון, מרביתו או כולו, יזרום להגדלת הרווחיות, להגדלת הדיבידנדים, לחיזוק ההון ול... הגדלת שכרם של המנהלים כי הבונוסים שלהם תלויים בתשואה על ההון, שתגביה עוף עם הגידול ברווחיות. השורה התחתונה: המנהלים ובעלי המניות ייהנו, העובדים יפסידו, השירותים לצרכן לא יוזלו.

פיקוח על מחירים או על יציבות: המפקח על הבנקים דואג ליציבות הבנקים הרבה יותר משהוא דואג לעלות השירותים. הוזלת שירותים, מבחינתו, ללא התייעלות, תפגע ברווחיות ובחיזוק מבנה ההון שלהם. זו טעות תפיסתית: התייעלות הרי לא תוזיל שירותים, רק פיקוח אפקטיבי על עלות מוצרים, ממרווח פיננסי ועד שירותי ני"ע, גם תעשה את העבודה בשביל הצרכנים וגם תכפה התייעלות על הבנקים.

eli@globes.co.il