נאמנות לסמל? אל תצחיקו אותי

הספר האחרון שלי, "אנשי הכדורגל" (The Football Men), הוא אוסף של כתבות פרופיל על דמויות מהמשחק, שנלקחו מחומרים שאספתי ב-25 השנים האחרונות בהן אני מסקר את הענף. משהו קורה לך כשאתה עובד תקופה כל כך ארוכה בתוך הכדורגל: אתה חודר אל מאחורי הקלעים, אתה רואה דברים שאתה לא אמור לראות, ואתה מפסיק להיות אוהד כדורגל. בדיוק כמו התהליך שקורה לילד שמגלה שאין באמת סנטה קלאוס.

אבל יש גם יתרונות בהצצה הזאת: היא עוזרת לך להבין יותר טוב את הכדורגל, לדעת מה עומד למשל מאחורי קרלוס טבז והיחסים העכורים שלו עם כל מה שזז במנצ'סטר סיטי. כדי להבין במדויק איך שחקן כל כך טוב לא מצליח למצוא את עצמו באחת הקבוצות הכי טובות בעולם, צריך לצאת מהקופסה של האוהד הפשוט. אחר-כך מגיעים למסקנה פשוטה: "נאמנות" היא מושג שלא באמת קיים בכדורגל המקצועני.

***

מאז שטבז סירב להיכנס כמחליף במשחק הצ'מפיונס ליג של הסיטי מול באיירן מינכן בסוף ספטמבר (ואף נקנס בשל כך ב-400 אלף ליש"ט), הדיון סביבו התלהט מחדש. אוהדים לא מצליחים להבין איך מישהו שיושב על משכורת של 250 אלף ליש"ט בשבוע, מסוגל לאכזב ככה את המועדון שלו, את מקום העבודה שלו. הערכים של הכדורגל האנגלי, כך נטען באופן עקבי בחודש החולף על-ידי אוהדים, מושתתים על תשוקה, נאמנות, אהבת המועדון. הבעיה, כך סבורים אוהדים, היא ששכירי חרב בינלאומיים כמו טבז פשוט לא מבינים את הערכים האלו.

רק שיש אי-הבנה אחרת שמושרשת כאן: אוהדים פשוט לא מסוגלים להבין באמת את הצורה שבה חושבים שחקני כדורגל מקצוענים. הספר "אנשי הכדורגל" כולל הרבה מהראיונות שעשיתי במהלך השנים עם שחקנים. מייקל אואן היה חמוד, קאקה דיבר אנגלית נהדרת, אדגר דווידס אמר לי שאני מתלבש גרוע, ניקולס אנלקה התנהג מאוד מוזר ואיחר לפגישה בארבע שעות. עשרות המרואיינים אמרו לי הרבה דברים שונים (וכיוון שהם כדורגלנים רק מעטים מהדברים האלו היו מעניינים), אבל בכל זאת היה מכנה משותף לכולם: אף אחד לא טען בלהט שהוא אוהב את המועדון שלו. כדורגלנים פשוט לא חושבים בצורה כזאת.

הדיכוטומיה שמצטיירת על-ידי האוהדים והתקשורת, לפיה אתה יכול להיות או נאמן או חמדן, לא משקפת את דרך המחשבה האמיתית של השחקנים. המילה שבה כדורגלן בדרך כלל יבחר לתאר את עצמו היא "מקצוען". מקצוענים בכל תעשייה שהיא, בין אם בספורט, משפט או הנדסת תוכנה, לא צריכים לבחור בין אהבה לבין כסף. הם שואפים להשיג הצלחה במהלך ה"קריירה" (עוד מילה אהובה על כדורגלנים) שלהם. אם ההצלחה תגיע - כך גם הכסף.

כדורגלן יודע שאם הוא לא יהיה מספיק טוב, הקבוצה שלו תזרוק אותו. לכן זה גם עובד הפוך: הכדורגלן תמיד יזרוק את הקבוצה אם היא לא תהיה מספיק טובה עבורו. שחקנים, בניגוד לאוהדים, לא חושבים שהמועדונים הם סוג של ישויות קסומות - שחקנים מתייחסים למועדונים כמעסיקים לכל דבר. והם לא רוצים מהמעסיקים שלהם רק כסף, אלא גם סביבת עבודה שתאפשר להם לבצע את הג'וב שלהם על הצד הטוב ביותר. אבל כדי לעשות את זה הם לא חייבים "לאהוב" את המעסיק.

מנהל בכיר של אחד ממועדוני הפרמיירליג אמר לי לא מזמן כי כדורגלנים הם באופיים "ממוקדי משימות". טבז חשב שהמשימה שלו היא להבקיע שערים עבור סיטי בכל רגע אפשרי. הכעס שלו כלפי המועדון התפרץ גם בגלל שהוא נשאר, לדעתו, יותר מדי זמן על הספסל, מה שמנע ממנו לבצע את המשימה שלו. לא מדובר כאן על התנהגות של ילד מפונק, אלא של מקצוען נחוש.

 אפשר גם אחרת השחקנים הכי נאמנים בכדורגל העולמי / צלם: רויטרס

***

אוהדים אוהבים להיזכר בימים היפים של פעם. ימים בהם הכדורגלנים היו נאמנים ואהבו באמת ובתמים את המועדונים שלהם. אבל גם כאן האוהדים מפספסים בגדול. נכון שבובי מור נשאר כל הקריירה שלו בווסטהאם יונייטד. רק שלא ממש היתה לו ברירה: באותם ימים מועדונים היו יכולים למנוע משחקנים לעזוב, אפילו אם לא היה חוזה חתום בין הצדדים. כמות השחקנים שיצאה לשחק בחו"ל באותם ימים היתה מזערית. ובכל מקרה, הבדלי השכר בין הקבוצות בתקופה ההיא לא היו ממש משמעותיים ולא מספיק מפתים. עד 1961 תקרת השכר בכדורגל האנגלי עמדה על 20 ליש"ט לשבוע, וגם לאחר שהיא בוטלה פערי השכר בין המועדונים היו זניחים. סביר להניח שאם בובי מור היה משחק כיום, הוא היה עוזב את ווסטהאם, ולא רק בשביל כסף - אלא גם בשביל האופציה לשחק יחד עם השחקנים הטובים ביותר בעולם, שכיום מרוכזים במספר קבוצות עשירות מצומצם יחסית באירופה.

אוקיי, ומה לגבי כמות השחקנים הנאמנים הקטנה שקיימת בכדורגל עד היום? פול סקולס אכן נשאר כל הקריירה במנצ'סטר יונייטד. אין ספק שגם ראיין גיגס כבר לא יחליף קבוצה. רק שלא מדובר כאן על נאמנות: לאנשים האלו בסך הכל היו יחסי עובד-מעביד ממש טובים עם יונייטד. ברוב השנים שלהם במועדון, יונייטד שילמה את המשכורות הגבוהות ביותר בכדורגל האנגלי, והציעה להם את ההזדמנויות המקצועיות הכי טובות שיש בענף הזה. גם ראול, כוכב ריאל מדריד במשך 16 שנים רצופות, לא באמת "אהב" את הקבוצה - הוא בסך הכל היה מקצוען נחוש, בדיוק כמו טבז.

אפשר להזכיר גם את וויין רוני, שרק לפני שנה הודיע כי הוא מעוניין לעזוב את מנצ'סטר יונייטד לטובת היריבה העירונית (!) סיטי, בשביל משכורת קצת יותר גבוהה. זה לא משהו חריג - זה פשוט משהו שכדורגלנים מקצוענים עושים מדי פעם. זה מטופש לצפות מכדורגלנים לאהוב את הקבוצה שלהם. בדיוק כמו שמטופש לצפות מפרסומאי לאהוב את משרד הפרסום שבו הוא עובד. או ממוסכניק להיות האוהד השרוף ביותר של המוסך שלו.