קיץ של אוהלים, סתיו של תותחים

אוגוסט 2009. ההסתדרות חותמת על הסכם קיבוצי עם אחד משני האיגודים הגדולים של חברות הניקיון במשק, המעניק לעובדים תוספת 20% מעל שכר המינימום. במקום 20.7 שקל לשעה, 24.5 שקלים חדשים. מההסכם הזה אף אחד לא היה אמור להתעשר, ועדיין הוא נתפס כהסכם היסטורי. בכל זאת, עובדי קבלן ותוספות שכר זה כמעט סוג של אוקסימורון.

ינואר 2010. במשרד האוצר עושים הכול כדי למנוע ממשרד התמ"ת להוציא צו הרחבה להסכם, שהרי בלי הצו הזה ההסכם לא נכנס לתוקף. יוסי כהן, סגן הממונה על השכר באוצר, משגר מכתב לממונה על יחסי העבודה במשרד התמ"ת, שלמה יצחקי, שבו הוא מתריע מפני "השלכות הרוחב" שעלולות להיות להסכם על המשק.

עכשיו זה ענף הניקיון, מזהיר כהן, השלב הבא יהיה ענף השמירה - רחמנא ליצלן. אם זה לא מספיק, כהן רומז שלעובדים האלה פשוט לא מגיע, וכותב כי "אלה מגזרים שבהם נדרשת מיומנות נמוכה, כמעט לא נדרשת הכשרה מקצועית, לא נדרשת הכשרה על-תיכונית כלשהי".

כהן - מהפקידים המסורים, הרגישים והמוערכים בשירות המדינה - לא מאמין למילה שהוא כתב אז. זו הייתה רוח המפקד, רוחו של אגף התקציבים ושל לשכת השר, ד"ר יובל שטייניץ. אותו שר שמבטיח כעת מעל כל במה אפשרית לשפר את תנאי העסקתם של עובדי הקבלן. שכר מינימום מיוחד, פנסיה מהיום הראשון, רק שעובד הקבלן יישאר העובד של הקבלן. מי שהיה זחוח מספיק כדי להתנגד לאותה תוספת שכר צנועה לעובדים החלשים ביותר בחברה הישראלית, לא יכול להבין כעת מדוע הרכבת הזאת יצאה לה מהתחנה. זה כבר לא התנאים, טמבל, זו השיטה.

שירותים במקום אנשים

אם הדברים היו תלויים באילן לוין, הממונה על השכר באוצר, המדינה הייתה קולטת עשרות אלפי עובדי קבלן, בתמורה להגמשת הסכמי העבודה במגזר הציבורי. פחות מיקור חוץ, יותר העסקה ישירה. "היעילות הרבה יותר גבוהה בהפרטה", אמר באוגוסט בראיון ל"גלובס", "זה נכון, אבל יש מחיר ליעילות ואלה הם הפערים החברתיים".

הבעיה היא שהדברים כלל לא תלויים בלוין. דווקא בשל עמדתו המתונה והפרגמטית, לוין נשאר (או הושאר) מחוץ לתמונה. את המו"מ מטעם האוצר מנהל גל הרשקוביץ', הממונה על התקציבים, שמציג את תפיסת העולם השמרנית של האוצר, שלפיה הממשלה צריכה להיות כמה שיותר קטנה (אם מתעלמים לרגע מהעובדה שאותה ממשלה מינתה 30 שרים - ש.נ).

הרשקוביץ', שלא במקרה, מסרב להגות את צמד המילים "עובדי קבלן", והוא מקפיד להשתמש במושג "קניית שירותים". במונחים שלו אין אנשים שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ישנם שירותים שגורם X מספק לגורם Y. ואותם שירותים תמיד, אבל תמיד, יהיו טובים ומקצועיים יותר כל זמן שגורם פרטי מספק אותם. וזה לא חשוב גם אם השירות הזה, באמצעות קבלן חיצוני, יעלה למדינה פי שלושה.

לכן, אותו לא מעניינת "גמישות ניהולית", גם אם הוא פספס בדרך הזדמנות לרפורמה שיכולה הייתה להציב במרכז גם את העובד החלש וגם את השירות הציבורי לאזרח. כי גם הרשקוביץ' יודע שאלה לא התנאים, גם לא הכסף. זאת השיטה. זאת האידיאולוגיה.

להיזהר מפופוליזם

העסקה קבלנית היא דבר לגיטימי במובן העקרוני. צריך להיזהר מהרטוריקה הפופוליסטית שמבקשת "להוציא מחוץ לחוק" את חברות כוח האדם וקבלני השירותים. במדינה דמוקרטית חופש העיסוק שמור לא רק לעובד, אלא גם למעסיק. מה לעשות. וזכותו של המעסיק להגדיר מהי ליבת העסק שלו, ואת מי הוא מעוניין להעסיק באופן ישיר.

אי אפשר להכריח בעל עסק - בין אם הוא ממשלתי, ובין אם הוא ציבורי - להפוך את עובדי הקפיטריה לעובדיו שלו. אי אפשר למנוע מבעל מפעל להתקשר עם חברת אבטחה חיצונית ומיומנת, שמתמחה בשירותי אבטחה כאלה. אי אפשר לחייב מרכז קונגרסים להעסיק בעצמו עובדי ניקיון, כאשר ערב אחד האירוע מחייב 20 עובדים, וערב אחר 3 בלבד. אי אפשר לאסור על קופות החולים להפעיל שירות לקוחות באמצעות קול-סנטר חיצוני, שמקום מושבו בעכו או בכרמיאל.

מה כן אפשר לעשות? שם המשחק הוא כושר מיקוח, וזהו בדיוק תפקידה של ההסתדרות במערכה הזאת. לכן היא הבהירה בחוכמה כי המטרה המרכזית היא לא חיסולה הסופי של תופעת עובדי הקבלן, אלא צמצום שלה ככל הניתן.

ההסתדרות, כארגון עובדים גדול וחזק, צריכה לנהל מו"מ עם המעסיקים בניסיון להגיע להסכמה משותפת. למעסיקים שמורה הזכות להתנגד, ולהסתדרות שמורה הזכות לנקוט צעדים ארגוניים. אלה הם כללי המשחק של יחסי העבודה, וזהו האיזון הנכון.

איפה שלא ניתן יהיה לקלוט את העובדים באמצעות העסקה ישירה, צריכה ההסתדרות או ארגוני העובדים האחרים לפעול לאיגודם של העובדים האלה. זאת הדרך הטובה ביותר לשפר את תנאי ההעסקה שלהם בטווח הארוך.

המבחן של עיני

בשבועות האחרונים, שורה של ארגונים חברתיים ועורכי דין פרטיים "מתרפקים" על תפקידה ההיסטורי של ההסתדרות בצמיחתם של עובדי הקבלן. הם רוצים להבהיר שההסתדרות היא חלק מהבעיה, לא מהפתרון.

מגובים בעיתונות שטחית, הם הולמים בארגון ובמה שמכונה "הוועדים החזקים", שלא עשו די כל השנים למען אותם עובדים חלשים. אבל אם עופר עיני יצליח במאבק הזה שהוא מוביל, הוא יוכיח שהוא דווקא חלק מהפתרון.

הוא יוכיח שבצד האוהלים, צריך גם תותחים. הוועדים החזקים יוכיחו מצדם שלולא היו חזקים, לא ניתן היה להילחם כעת את מלחמתם של החלשים. וככה המחאה של קיץ 2011 שהייתה בעיקר למחאה צרכנית, הפכה עם בוא הסתיו למחאה חברתית אמיתית, כאשר צמד המילים "צדק חברתי" מעולם לא היה מוצדק יותר.