ביקורת ספרים: קולות המחאה בוקעים מ"מועקת המודרניות"

"מועקת המודרניות" מאת צ'רלס טיילור, הוצאת שלם.

קשה לתאר ולסכם בקצרה מסה פילוסופית עמוקה כמו זו שמציג צ'רלס טיילור בספרו "מועקת המודרניות", אבל אנסה לעשות זאת. באופן מעניין, היא מספקת מחשבות שנפגשות לא אחת עם קולות המחאה שעלו בקיץ האחרון בישראל.

המודרניות, מסכים טיילור, הביאה עימה ברכה לא מבוטלת, אבל גם שלוש מועקות שהן תוצר שלה: ראשית זה האינדיבידואליזם, שהביא עימו גם אובדן משמעות שאנשים הרגישו שיש להם בסדר הישן. הוא שם אותנו בבדידות והופך אותנו לאדישים לסביבה שלנו.

שנית, זה מה שמכונה "התבונה האינסטרומנטלית", קרי חישוב חסכני לאמצעים הנדרשים להשגת תכלית נתונה, אותה אנו פוגשים למשל חדשות לבקרים יוצאת מבית משרד האוצר ברחוב קפלן שבירושלים. גישה זו, כמובן, באה על חשבון דברים אחרים. כך מצדיקים למשל חלוקה לא צודקת של ההון, בכך שהיא תביא לצמיחה כללית.

ולבסוף, ישנו הרובד הפוליטי של שתי המועקות הראשונות, שבעצם לא מאפשר אינדיבידואליזם מסוג אחר. נסו למשל לחיות בעיר גדולה (ללא מטרו, כמו ברוב ערי ישראל) בלי מכונית. היות האנשים "כלואים בבדידות ליבם", כפי שניסח זאת דה טוקוויל, יוצרת סכנה חדשה של אובדן החירות. שהרי במצב זה אנשים מתמקדים בסיפוק שמעניקים להם החיים הפרטיים וממעטים להשתתף בממשל וכך עלולה להיווצר צורה חדשה של רודנות. "רודנות רכה" כהגדרת דה טוקוויל. שלטון זה אינו מדכא אבל כך השליטה של האנשים על חייהם הופכת לזעירה ממש. כשאזרח, שמרגיש בצדק בסיטואציה זו קטן, מנסה לפעול אחרת, הוא חש חסר ישע מול המדינה הביורוקרטית הענקית.

ביסודן של מועקות אלו עומדת תרבות האותנטיות שבה מתמקד הספר. מקורה ביציאה אמיצה כנגד הנחות ישנות שהתבונה באה מהאל או שהיא כללית לכולם, אבל עם הזמן היא בישרה על תוצאות בעיתיות, כמו זו שמצדיקה אגואיזם קיצוני ומבטלת את הצורך בכל דיון או ויכוח על אידאות, שהרי מי יכול לקבוע שערכיי המוסריים פחותים או נעלים מאלו של זולתי?

באופן מעניין, העמדה הביקורתית הזו של טיילור לא מביאה אותו כמו רבים אחרים לראות בתרבות המודרנית בכלל ובאותנטיות בפרט כשורש הרע. הוא למשל גורס, בשונה מהוגים אחרים, שתרבות האותנטיות מגנה את צורותיה הקיצוניות הנרקיסיסטיות. בהתאם, לדעתו תרבות ההגשמה העצמית אינה אנוכית, או לפחות לא חייבת להיות כזו ועל כן לכשעצמה אינה ראויה לגינוי.

טיילור לא מסתפק בהצגת הבעיה אלא גם מציע תיקונים בתפיסה. לגישתו, ההוגים הליברלים המוקדמים, שקידשו את הפרט, קצת הזניחו את מקומו בתוך הקהילה והפתרון לשיטתו יגיע דרך הבנת הרקע החשוב של יחסים חברתיים ודיאלוג עם אחרים. אלו ייתנו לחיינו חשיבות ומשמעות.