קבלו המלצות סרטים לפסטיבל הקולנוע הנשי הנפתח הערב

את עונת פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים המתקיימים מדי שנה בישראל חותם הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, ואם לשפוט על-פי איכות הסרטים שהוקרנו השנה במסגרות הפסטיבלים, מ"דוקאביב" ו"קולנוע דרום" דרך פסטיבלי הקולנוע בירושלים וחיפה, אפשר בוודאות לומר כי הפסטיבל לסרטי נשים שנפתח הערב הוא פסטיבל הקולנוע הטוב ביותר בישראל של השנה הנוכחית, בעיקר הודות לתוכנית האמנותית הבינלאומית.

ניכר כי את הבחירה בסרטים השלובים בה (כולם נכתבו ובוימו על-ידי נשים) הובילו טעמים אמנותיים משובחים. מרבית הסרטים אינטליגנטיים, בעלי מבע קולנועי מעניין ובאופן כללי רובם עשויים היטב. אף לא אחד מהם שם במבוכה את הקהל, ואם משווים שוב לפסטיבלי ארצנו, זהו כשלעצמו הישג.

הנושא המרכזי של הפסטיבל השנה הוא אלימות נגד נשים, על סוגיה הפיזיים - מתקיפה ועד אונס ורצח, והתמונה המשתקפת בסרטיהן של תסריטאיות ובימאיות ממדינות שונות, בכללן ישראל, עשויה להותיר את הצופה פעור פה ומוטרד. אף שיש בהם בכדי לזעזע, לא לשם כך הם נוצרו (כשעושים סרטים מתוך המניע הזה, התוצאה בדרך כלל ירודה), אלא מתוך הצורך העמוק לספר סיפור חשוב, בעל ערך חברתי וקולנועי.

לפניכם סרטים מומלצים מהתוכנית הבינלאומית.

הקצה

(צרפת/גרמניה, 2010)

תסריט ובימוי: ג'רלדין באז'אר

סרט מתח אפל ומתוחכם, המרופף את עצביו של הצופה ומטלטל את נפשו. מסופר בו על פרנסואה, רופא פריזאי צעיר ויפה תואר, המתפתה להצעת עבודה בעיירה מרוחקת ופסטורלית, אשר בתיה הנאים מוקפים ביער עבות. אלא שהנוף משקר, והמוות מסתתר בינות לעצים. ניתן לחוש זאת למן הפתיחה, לאחר שפרנסואה מתמקם בבית הצופה אל מגרש המשחקים המעוות של בני הנוער המקומיים, שהטקסים המיניים האלימים שהם מקיימים ידועים לכול.

אך האימה שאותם נערים מטילים מחלחלת עמוק, ואת העיירה אופף קשר שתיקה, שלא נסדק גם כשמתגלה גופתה של אחת הילדות.

תנועה בראונית

(הולנד, 2010)

תסריט ובימוי: נאנוק לאופולד

סרט יוצא דופן בדרך שבה הוא בוחן דחפים מיניים לכאורה חריגים, בלי לאפיין את המניעים ואת הנסיבות להיווצרותם. במבט ראשון, דומה כי הגיבורה, שרלוט, רופאה בבית חולים המזמינה חולים נבחרים לקיים עמם יחסי מין בדירה ששכרה במיוחד, שואבת הנאה מהמפגשים ומתחושת הביטחון שאלה מעניקים. מבט אחר חושף סלידה עמוקה מהגברים, אולי אף מעצמה - מההתמכרות שלה למגע, מעצם הסיפוק שבמתן פיצוי לעצמה על-ידי פיצוי אחרים.

כשאנחנו עוזבות

(גרמניה, 2011)

תסריט ובימוי: פאו אלדאג

סרט ביכורים מרשים ונוגה, אשר נוצר בעקבות ריבוי מקרים של רצח מתוך "שמירה על כבוד המשפחה" בקהילות מוסלמיות בגרמניה בת-ימינו. מקרי רצח מזעזעים שמקורם במניע הפרימיטיבי הזה מתרחשים גם בקהילות מוסלמיות בישראל, וכדי למזער את הנורמה עתיקת השנים הזו יש לכל הפחות להגביר את עונשי האכיפה, וכן, גם להציג סרטים כמו זה: אומיי, צעירה מוסלמית תושבת איסטנבול, נמלטת עם בנה מבעלה האלים, שעמו חוותה מערכת יחסים המושתתת על אווירת טרור חד-צדדית. היא עוברת לגור בבית הוריה ואחיה, בקהילת מהגרים מוסלמית בגרמניה, שם היא לומדת שמעמדן של נשים בחברה המוסלמית נחות גם בעיר מערבית נאורה.

בוערת

(גרמניה, 2011)

תסריט: יוהנה שטוטמן בימוי: בריגיט מריה ברטלה

סרט הנעילה של הפסטיבל. גיבורת הסרט היא ג'ודית, בחורה קשוחה למדי, המסרבת להשלים עם העובדה שהאיש שאנס אותה, פסיכולוג בעל שם, לא יעמוד לדין מפאת חוסר בראיות משפטיות. היא נחושה להוציא את האמת לאור, אך מרגישה שהיא לבד מול העולם: בן זוגה תומך בה אך עד לגבול מסוים, עורך הדין ששכרה מתגלה כספקן. הסיכוי היחיד שלה להביא את האנס לדין הוא לאזור אומץ ולהתחבר עוד יותר לצד הנשי שלה.