המאבק של עיני רק התחיל

לכאורה, שני הצדדים צריכים להיות מרוצים מהפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה. מצד אחד נקבע כי "המטרה העומדת ביסוד השביתה ראויה היא", ומצד שני נקבע כי ההידברות לא מוצתה - ועל כן "מגה-שביתה" בעת הזו היא בלתי מידתית.

גם הציבור צריך להיות מרוצה (וגם זה לכאורה), משום שבית הדין ניצל את ההזדמנות והרחיב למעשה את ההגדרה של "שירותים חיוניים" שבהם שביתה חייבת להיות מידתית - כשקבע כי הם אינם כוללים רק מים, חשמל ובתי-חולים, אלא גם רכבות, אוטובוסים ונמלי תעופה.

אבל מי שבאמת צריכה להיות מרוצה היום (ב') היא דווקא ההסתדרות. הכותרות מדברות אמנם על הגבלת השביתה, כאילו מדובר במכה לארגון, ואולם כשבוחנים את הפסיקה מגלים רוח גבית למאבק. כך למשל, בית הדין מדבר במילותיו שלו על "תבניות העסקה חורגות" - ובכך מקבל את הנחת המוצא שהיקף ההעסקה של עובדי הקבלן במשק יצא מכל פרופורציה.

המשמעות היא שהמשא-ומתן לא צריך להתנהל על שיפור כזה או אחר בשכרם של עובדי הקבלן, על-פי הגישה של משרד האוצר, אלא על עצם שיטות ההעסקה של אותם עובדים.

נשיאת בית הדין, השופטת נילי ארד, סחטה מהממונה על התקציבים באוצר, גל הרשקוביץ, אמירה מפורשת על כך שהוא מוכן לדבר על קליטתם של עובדי הקבלן. אפילו מספר היא הוציאה ממנו: 23 אלף עובדים.

בשורה התחתונה, במילים כאלה ואחרות, ארד קובעת כי העילה לשביתה מוצדקת. הבעיה היא העיתוי שלה וההיקף שלה. כלומר, אם בעוד שבוע או שבועיים תחזור ההסתדרות לבית הדין הארצי לעבודה ותוכיח כי הצדדים נקלעו למבוי סתום - סביר כי בית הדין ישחרר הפעם יותר את החבל.

הסיפור של רוחל'ה

סמוך לשעה 3 לפנות בוקר, כשהטיעונים המשפטיים שנשמעו בדיון נהפכו יותר ויותר לפלפולים חסרי תכלית, ביקש עופר עיני לדבר. מאוחר יותר הכול הסכימו כי הדברים שנשא תרמו יותר מכל טיעון משפטי אחר.

במשך רבע שעה עיני תיאר לנשיאה ארד את סיפורה של רוחל'ה אברהמי, עובדת בהוסטל ממשלתי לניצולי שואה, שמועסקת על-ידי קבלן. יו"ר ההסתדרות סיפר איך אנשי האוצר הסבירו שהם לא קולטים אותה ואת חברותיה כעובדות מדינה, משום שהוסטל לניצולי שואה זה עניין זמני. כלומר הניצולים, רצו לומר באוצר, זמניים הם.

"אם על קרנות הפנסיה בית הדין נתן לנו לשבות, עליה אני לא אוכל לשבות? אז בואי נסגור את ארגוני העובדים, ושבית הדין יפרסם החלטה", אמר בזעם. בשלב מסוים עיני אמר שהוא נרגש וביקש לצאת לשתות מים.

הציניקנים יגידו שעיני עשה את הצגת חייו. שהוא רוצה לחזור לקדמת הבמה, אחרי קיץ שלם שכמה ילדות משדרות רוטשילד גנבו לו אותה. אבל עיני מאמין שזו לא הצגת חייו, אלא מאבק חייו. כל מי שראה אותו בימים האחרונים מרגיש שזה בוער בו.

לכן מי שחושב שהסיפור הזה הסתיים היום באותן 4 שעות של שביתה מסורסת, צפוי להתאכזב. במובנים רבים, העסק רק התחיל.