טרף קל לפוליטיקאים ציניים

האביב הערבי, החורף האירופי והקיץ החברתי בישראל יגבו קורבנות מתוך החלשים והמקרטעים בעדר העסקי בישראל. עם ירידה ביצוא למדינות אירופה שייקלעו למיתון חריף, בלי גז זול ממצרים, ועם הגדלת מיסוי ופריצת תקציב פופוליסטיים, מדינת ישראל לא תימלט מהאטה כלכלית. אחד מן המקרטעים הללו, שהמיתון כבר ניכר בהיקף המידלדל והולך של הפרסום בו, הוא ערוץ 10.

תרשו לי את העונג הקטן שיש ב"אמרתי לכם". בינואר 2001, ערב המכרז על ערוץ 10, הזהרתי בכנס "גלובס" כי הערוץ החדש "יתקשה מאוד להתחרות" בגלל האופן שבו תוכנן הינוקא.

הכעסתי מאוד את ראשי הרשות השנייה כשאמרתי כי במסגרת "שדה הניסויים של הרגולטור למודלים החדשניים ביותר שיש בעולם... בראשונה מנסה הרגולטור שני חידושים והמצאות: ערוץ שרובו ככולו הפקות מקור, או אם תרצו ערוץ ציבורי במימון פרטי; ומתכונת חדשנית לבחירת הזכיינים - קוקטייל הכולל את היקף ההשקעה, מכרז כספי ו'תחרות יופי'.

"מהי הסיבה לכל הניסויים האלה? המחוקק הישראלי מתקשה להתנתק מהשפעתו בתחום השידורים האלקטרוניים. במקום שוק חופשי כמו בעיתונות הכתובה, המחוקק מעדיף - כמו אוהדי בית"ר ירושלים במערכון של הגשש - לבחור בעצמו מי יהיו השחקנים, מי יהיה השופט ומה תהיה התוצאה. ובמלים אחרות, מי ישדר, מה ישודר, כמה זה יעלה וכמה ירוויח או יפסיד כל שחקן...

"הערוץ מדגים שמעורבות ממשלתית אינטנסיבית אינה ערובה לתכנון מעולה. מתכנני הערוץ דחסו לתוכו את חובות הפקות המקור כמעט של השוק בכללותו...".

ואכן, 10 שנים לאחר הקמתו במתכונת המכבידה, כבר צבר ערוץ 10 חוב-עתק של 1.3 מיליארד שקל, וזאת לאחר ששילם למדינה כ-300 מיליון שקל דמי זיכיון ותמלוגים והשקיע בהפקות מקור כ-2.5 מיליארד שקל. רק אי-שפיות זמנית של בעלי מניותיו, שהשקיעו בלי חשבון, מנעה את סגירתו עד היום.

ערוץ מוחלש ותלותי

הנסיגה המבוהלת של כל מי שהתעניין באחרונה בהשקעה בערוץ 10 מעידה כי במתכונת הנוכחית אין הבעלות בערוץ 10 נשענת על אינטרס כלכלי כלשהו. ערוץ שידור שאינו כלכלי מהווה סכנה לעיתונות החופשית: הוא מזמין השקעה על בסיס אינטרסים זרים, למשל, של מי שמבקש לקנות השפעה פוליטית בכסף.

דוגמה לחולשה העיתונאית והכלכלית של הערוץ, התלוי לחלוטין בהזרמה שוטפת כדי לממן את המשכורת הבאה, היא ההתנצלות בפני שלדון אדלסון, שנוסחה הוכתב ללא ערעור ושגרמה להתפטרות בכירים בחדשות ערוץ 10.

ערוץ שאינו כלכלי הוא טרף קל לפוליטיקאים ציניים, שאינם בוחלים בתכתיבים חמורים כמו שמות הכתבים שיש לפטר כתנאי להקלות, כאותה דרישה לפטר את רביב דרוקר, נדב פרי וברוך קרא, שייחס באחרונה "גלובס" ללשכת ראש הממשלה.

המגוחך הוא שעיקר ההשקעה בערוץ מיועד לריצוי פוליטיקאים ורגולטורים בכל מיני דרכים: תמלוגים ודמי זיכיון לממשלה ולרשות השנייה, מימון המעבר המיותר של הערוץ לירושלים כמצוות חברי כנסת מסוימים, הפקות מקור שאינן ממלאות את ייעודן הציבורי ושהציבור לא באמת זקוק להן.

כך הפכה התקווה הגדולה לתחרות בשוק התקשורת ולעיתונות נושכת, לחלומם הרטוב של הפוליטיקאים: ערוץ מוחלש ותלותי, המושיט תדיר ידו לנדבות, הזרמות, הקלות, רישיונות ופטורים - במקום עיתונות חופשית ולוחמת מקבל הציבור, ביזמת נבחריו הציניים, עבודות רס"ר מסביב לבסיס.

שלכת הסתיו של הכלכלה העולמית

המעבר הצפוי לשיטת הרישיונות במקום זיכיונות, אם לא יידחה, אמור להקל על ערוצי הטלוויזיה, הן בצמצום תשלומי דמי הזיכיון והתמלוגים והן בהענקת אופק ארוך-טווח לשחקנים בשוק.

אבל בעיית היסוד היא שנכון להיום שוק הפרסום הישראלי קטן על מספר הערוצים המתפרנסים מהפרסום. לא רק ערוץ 10 - גם רשת, ואפילו קשת, אינם רווחיים. מצב זה יחריף כשתגיע שלכת הסתיו של הכלכלה העולמית, ותקציבי הפרסום יהיו הראשונים להתכווץ ולנשור.

לכן, יש לנצל את שיטת הרישיונות כדי להגמיש את השוק, ולהתאים את מספר בעלי הרישיונות למצב הכלכלה. בתקופה כמו היום יש לאפשר מיזוגים בין השחקנים, בידיעה שכשהמצב הכלכלי ישתפר ויתפנה מקום לשחקנים נוספים, הם יהיו רשאים להיכנס לשוק באופן מיידי, בזכות שיטת הרישיונות, ללא צורך בחקיקה מיוחדת.

אם הרגולטור לא יתעשת וישחרר את ערוץ 10 וזכייני הטלוויזיה האחרים מעולם של תשלומים וחובות מיותרים ויאפשר מיזוגים בענף - ספק אם יום הולדתו העשירי, בינואר הקרוב, לא יהיה יום הולדתו האחרון.

הכותב הוא מנכ"ל מינהלת השידורים וחבר ועדת פלד לעידוד תחרות בערוצים מסחריים לשעבר.