רק לא פוליטיקאים

בתחילת השבוע, בזמן כתיבת הרשימה הזו, היה נדמה שיוון תצטרך להעמיד לא-פוליטיקאי בראש ממשלתה, כדי שתוכל לבלוע את גלולת הלענה של תוכנית ההצלה האירופית. בתחילת השבוע התחזקו הניחושים שסילביו ברלוסקוני לא יוכל עוד להיאחז בקרני המזבח של כהונתו, וראש הממשלה הבא של איטליה יהיה לא-פוליטיקאי, לפחות עד שייערכו בחירות חדשות.

זה לא יוכל לקרות כמעט בשום דמוקרטיה מערב אירופית, או צפון אמריקאית, או דרום פסיפית. אי-אפשר לעשות דה-פוליטיזציה זמנית של השלטון. אבל מותר לנחש שהרבה אירופים וצפון אמריקאים היו סומכים את ידיהם על נוסחה כזאת. הפוליטיקאים נמאסו עליהם. כל הפוליטיקאים, יהיה מוצאם המפלגתי והאידיאולוגי אשר יהיה.

הפופולריות של הקונגרס האמריקאי - לרפובליקנים יש רוב בבית התחתון, לדמוקרטים יש רוב בבית העליון - פחתה עד מתחת ל-10%. אבל בבחירות בעוד בשנה בדיוק יתמודדו רק שתי מפלגות, זה המצב, פחות או יותר, מאז מלחמת האזרחים, לפני 145 שנה, אז בעד מי לכל הרוחות אפשר להצביע?

זו שאלה שישאלו גם היוונים והאיטלקים, כאשר ילכו להצביע, כנראה בעוד כמה חודשים. הם ניסו כבר את הפוליטיקאים האפשריים, ותראו לאן הם הגיעו. הספרדים יצביעו בעוד קצת יותר משבוע, וכל הסקרים חוזים תבוסה איומה למפלגת השלטון הסוציאליסטית. ראש הממשלה הבא יהיה איש ימין. בצרפת, הבחירות לנשיאות ולאסיפה הלאומית יהיו באביב הבא, ולפי הסקרים, הימין ינחל תבוסה מוחצת, והנשיא הבא יהיה סוציאליסט. השמאל הצרפתי והימין הספרדי יטענו כאוות נפשם ל"מנדט סוחף". המנדט היחיד שלהם הוא לא להיות קודמיהם.

להמציא אופוזיציה

הנוכחיים נמאסו בכל מקום. משברים פיננסיים עצומים כבר סילקו ממשלות שמאל בבריטניה ובפורטוגל. מפלגת שלטון ימנית נצחית באירלנד נחלה את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה. הקואליציה הימנית השולטת בגרמניה נחלשת והולכת בשורה של בחירות מקומיות.

אפשר להתנחם בשסתום הביטחון הזה של המערכת הפוליטית. אין צורך בבריקדות כדי להחליף ממשלה, ולכל מפלגת שלטון יש תחליף מיידי ואמין, או לא אמין אך מיידי. אלמלא היו מפלגות אופוזיציה, אל-נכון היה צריך להמציא אותן. וגם המציאו: אטאטורק בטורקיה המציא פעם מפלגת אופוזיציה, אבל היא נעשתה פופולרית כל-כך שהוא מיהר לבטל אותה. השאה של איראן הרשה משחק מוזיקלי, עד שחדל להרשות, ומאז פסקה המוזיקה. ולדימיר פוטין המציא אופוזיציה לויאלית, עד שמרוב לויאליות היא חדלה להיות אופוזיציה. בקזחסטן, מועמד לנשיאות של האופוזיציה קרא לבוחרים להצביע נגדו. זאת אומרת נגד עצמו. באמת.

הנדסות פוליטיות עובדות, עד שהן חדלות לעבוד. הן מעוררות ציניות, וזה כשלעצמו לא מפריע לאוטוקרטים. אבל לפעמים הן מצליחות להביא את תחושת הגועל אל שיא מסוכן, ואנשים פורצים אל הרחובות, ודורשים בחירות חופשיות, עם ברירה אמתית. הם רוצים דמוקרטיה שבה אפשר להעניש פוליטיקאים רעים, ולהחליף אותם בטובים מהם.

ויום אחד, זה המכונה "התהליך הדמוקרטי" חדל לעבוד. או אולי נצעד צעד אחד אחורה, ונשאל איך אנחנו יודעים שהוא חדל לעבוד.

האם "תהליך דמוקרטי" צריך להניב איזושהי תוצאה קונקרטית, חוץ מבחירה של ממשלה אחת לכמה שנים? האם הוא נמדד על-פי ההצלחה הממוצעת של ממשלות הנבחרות מתוקפו? או אולי כשמו כן הוא, "תהליך", והוא צריך להימדד רק על יסוד תהליכיותו: עמידה בלוחות זמנים, אפשור של מערכת בחירות חופשית, עצם קיומם של מוסדות נבחרים?

כשהבוחר מתחיל לפקפק

השאלות האלה מקבלות תוקף מיוחד בימי משבר, ותוקף מיוחד במיוחד בימי משבר מיוחד. מערב אירופה וצפון אמריקה אמנם עומדות בעיצומו של משבר יוצא דופן. לא שרתה עליהן פסימיות כזאת לפחות שלושים שנה, ואולי שבעים שנה. ארצות, שהספיקו להחליף את השלטון בעיצומו של המשבר, הספיקו גם להתאכזב מבחירתן. סקר דעת קהל חשוב בארצות הברית, בשבוע שעבר, הראה כי רק 44% סומכים את ידיהם על מנהיגותו של הנשיא אובמה. הוא נבחר השבוע לפני שלוש שנים.

באיזה שלב אפוא הבוחר בארץ דמוקרטית מתחיל לפקפק ברלבנטיות של המוסדות הדמוקרטיים? מתי הוא מתחיל להתפתות לדמגוגיה פופוליסטית, או אפילו לפתרונות שמכנים "חוץ פרלמנטריים"?

בדור האחרון ראינו בדרך כלל התרחקות מפתרונות כאלה. בדרום אמריקה, גם בתאילנד, גנרלים נהגו להדיח ממשלות אזרחיות, כדי להפקיד "מומחים" על ניהול המדינה, בדרך כלל פרופסורים שמרניים לכלכלה ולפיננסים. באירופה הלא-קומוניסטית (לא כולל טורקיה) לא הייתה הפיכה נגד הדמוקרטיה זה 44 שנה (יוון, אלא מה, ב-1967).

הסיכוי שממשלות במערב הדמוקרטי יופלו בכוח הוא קטנטן, כמעט לא-קיים. אבל הסיכוי שממשלות יתמוטטו, ולא יימצאו להן תחליפים הולמים מתוך המערכת הפוליטית, הוא קצת פחות קטן. הכול תלוי באורך המשבר הנוכחי ובתוצאותיו, וגם במהירות שבה יובאש ריחן של ממשלות חדשות. גיאורגיוס פפנדריאו ביוון נבחר רק לפני שנתיים, אבל השבוע היו רוב היוונים להוטים להיפטר ממנו. כמה זמן הם ייתנו ליורשו, לכשייבחר? וכמה זמן ייתנו הצרפתים והספרדים למנהיגיהם הבאים? ומה יקרה בגרמניה עד הבחירות הבאות, בעוד שנתיים? דילגתי כאן על כמה ארצות באיחוד האירופי, העומדות לפני בחירות, כמו פולין וסלובקיה.

אליטיזם מדגדג

קשה קצת להאמין שהמשבר הכלכלי והפיננסי הרב-יבשתי הזה יפסח על המוסדות הפוליטיים, בייחוד כאשר מתחוורת עקרותם. משברים כאלה בעבר נטו לעורר שאט-נפש ציבורית מפני הפוליטיקאים. הדוגמאות של איטליה בתחילת שנות ה-20, בייחוד צרפת של שנות ה-30, צריכות להילמד בעיון מיוחד. התוצאות בהן היו קיטוב גובר, אלימות רחוב, שינויים תכופים של ממשלות ומגמות אוטוריטריות גוברות. גרמניה אינה נזכרת כאן. ייתכנו תוצאות רעות מאוד גם בלי נאצים.

סקרי דעת הקהל בארץ מספקים לנו בדרך כלל תחזיות פרלמנטריות: כמה מושבים ולמי. אבל התחזיות האלה אינן מספרות לנו על מצב הרוח. זו אולי הסיבה שישראל הופתעה כל-כך מן האוהלים בשדרות רוטשילד. מפעם לפעם כדאי להציג שאלות חוצות קווים פרלמנטריים, על עצם המוסדות הפוליטיים. האם הם משרתים את צורכי האומה? ואם לא, האם צריך להעדיף ממשלת מומחים על-פני ממשלת פוליטיקאים?

הפלירט עם רעיון ממשלת המומחים מתנהל בכל פינה. הוא בוקע מגרונותיהם הלא-דיסקרטיים של ראשי שב"כ ומוסד לשעבר, הוא נשמע בשיחות מנכ"לים ויושבי ראש מועצות מנהלים, הוא שזור באבחנותיהם של בנקאים ושל אנליסטים. אין בו כל חדש. רעיון המריטוקרטיה, זאת אומרת "שלטון בעלי הערך", מנסר בתרבות המערבית לפחות מאז אפלטון וסוקרטס. אליטיזם מדגדג את נחירי המערב לפחות מתחילת המאה ה-19. הוא מפתה, הוא מאיים, הוא עומד בשער.

רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com

Karny@starpower.net