מלחמה זה לא פיקניק

א.

צאו וראו מה רבה הצביעות של הממשלה שלנו. תגובתה הקבועה בכל מה שקשור למחאה החברתית היא שזה הזמן הכי גרוע לבוא בדרישות או לפרוץ את התקציב; שהעולם, כמו גם ישראל, עומדים בפני מיתון כלכלי נורא ואיום וצריכים להיות זהירים ואחראיים ולהתכונן לבוא יום סגריר.

נחושים וקשוחים הם עומדים בפני כל ניסיון להגדיל את ההוצאה ולהיטיב עם החלשים, ותכופות הם משמיעים באוזנינו תחזיות מטאורולוגיות על ערפל ועל עננים שחורים של סערה ושל מבול שמתקרבים. כל אחד נהיה דני רופ. זו ממשלה אחראית, הם חוזרים ושונים באוזנינו, וכל מי שדורש ולו שקל בעת הזאת הוא פופוליסט מסוכן.

ובאותו הזמן ממש הם מקדמים - כל אחד לפי יכולתו הרטורית וצרכיו הקואליציוניים - את האפשרות של מתקפה על איראן, או במילים אחרות: מלחמה כוללת. פתאום נעלמת לה כל הזהירות, וכל האחריות נמוגה כלא הייתה. פתאום העולם כבר לא עומד בפני מיתון. פתאום נפרצים כל הסכרים. מלחמה תעלה לנו הרבה יותר ותפורר לאבק את מסגרת התקציב, זה בטוח, אבל על זה לא מדברים. זה בסדר. יש דברים שבשבילם תמיד יהיה כסף.

זה אותו סיפור ישן: אם אתה רוצה להיטיב עם העובד אתה פופוליסט, שלא לומר סוציאליסט; אם אתה רוצה להטביע את האזור בדם אתה מנהיג אחראי, שלא לומר מצביא.

מספיק לראות את שפת הגוף שלהם בשביל להיווכח כמה נוח וטוב להם בשיח המלחמתי הזה. מול המחאה החברתית ניתן היה לראות אותם קפוצים, מתוחים, לחוצים, שרעפיהם מכווצים מעל לעיניהם הצרות. אבל כשמדברים על איראן אתה יכול לראות אותם ממש נהנים, כל אחד יכול לטעון שהוא מבין הכי טוב, שהוא יודע בדיוק. הגווים השחוחים מזדקפים לפתע, הידיים יציבות על המותניים או דופקות איתן על שולחן, הפורומים שוב מתכווצים להם.

לא עוד שולחנות עגולים ושיחה פתוחה, הנה חזרנו למטבחונים, לשמיניות. השקיפות מפנה את מקומה לסודי-הסודות. הכול בסדר. כך הדברים אמורים להתנהל. האמת היא שיש בזה משהו קומי למדי, בלראות אותם מטיחים זה בזה את אותן הטענות ממש.

כל אחד קורא לאחר מופקר וחסר אחריות, כל אחד מאשים את האחר שהוא מסגיר סודות מדינה לאויב, ושהוא ורק הוא יודע מה נכון ומה צריך. זה כל-כך שקוף, שזה מביך.

ב.

דוגמה מובהקת להלך הרוח הזה הייתה התבטאותו של שר הביטחון ביום שלישי השבוע. הפסטיבל סביב איראן מופקר, קבע השר, והוסיף, כנראה בניסיון לעודד אותנו, כי "מלחמה זה לא פיקניק, אך בשום תרחיש אין לא חמישים אלף ולא 5,000 וגם לא 500 הרוגים". לא יודע מה איתכם - אני נרגעתי.

הרגיעה אותי במיוחד הידיעה שאף אחד מצמרת המדינה לא יימנה עם 500 ההרוגים האלה, שהרי הם ישבו במקלט חסין אטום, בעוד אנחנו ניקבר בקברי אחים. אכן, מלחמה זה לא פיקניק.

ואנחנו עוד אמרנו לעצמנו בקיץ שאנחנו חסינים מול הספינים האלה. שכנענו את עצמנו שהרמנו את הדגל החברתי והוא לא יתקפל עוד. אז הנה אנחנו חודשיים אחר כך, רגע לפני התלקחות. עכשיו באמת אין זמן לדבר על נקודות זיכוי במס הכנסה או על העלאת מס החברות, נכון? תבואו בשש אחרי המלחמה, מי מכם שישרוד, ואז יצעקו עליכם: עכשיו באים? כמה שקוף, כמה מביך ועצוב.

וכמה שקופה ומביכה הכניעה של מה שמכונה סדר היום הציבורי, כלומר התקשורת, אל מול פני השיח הישן הזה. כמה היא ששה אלי קרב. התקשורת הישראלית יכולה ללמד אותך הרבה יותר על המתרחש במעמקי האדמה במתקן להעשרת אורניום בנתנז - 9,000 צנטריפוגות מחולקות למערכים של 164 צנטריפוגות - מאשר על מה שמתרחש בשכונת ג'סי כהן בחולון.

בסיס הטילים בפרצ'ין, ממערב לטהרן, גלוי וידוע בפני צרכן התקשורת הישראלי, על כל מכלית שחנתה בו בצהרי שבת שעברה, הרבה יותר מאשר הסעיפים הנכלוליים בחוק ההסדרים. רזי התדלוק האווירי ואתגריו, והשיקולים בבחירת מסלולי הטיסה לתקיפה, מוכרים לנו יותר מאשר הקריטריונים לדיור בר השגה בדרום הארץ.

כל אחד מאיתנו יודע יותר על ראשי הנפץ שיש לאיראן מאשר הוא יודע על מה שנעשה בכספי הפנסיה שלו. חד-הוריות אאוט. משמרות המהפכה אין. אפילו ברק, בהתבטאות הנ"ל, הוכיח בקיאות יתר בתוכניות ריאליטי מאשר במציאות הישראלית היומיומית. יש לאיראנים מזל שהם לא ארגון עובדים ישראלי, אחרת כבר מזמן היו מורידים אותם על הברכיים.

הכול בסדר. כך הדברים אמורים להתנהל. התקשורת ממהרת להספיד את המחאה ולהחיות את המלחמה. היא נחפזת לחשוף כל מיני-ספין בירכתי לשכת ראש הממשלה וכל סכסוך עבר קטנצ'יק בין ברק ליעלון, אבל בולעת בחדווה את המניפולציה הגדולה.

ג.

זו עוד דוגמה לשיח הישן, המוכר, המקובע. ולא רק מפני שהוא נסוב סביב ענייני ביטחון. זה מילא. ענייני ביטחון תמיד היו ותמיד יהיו. זה לא רק הנושא, זה בעיקר הדרך. אלה שוב אותם האנשים באותם החדרים - גברים. גנרלים. אמידים - שמתכנסים ומחליטים על כולנו, מאיימים על כל מי שמביע דעה שהוא מסכן את ביטחון המדינה, ומתווכחים מי מבין יותר בביטחון. שיח שהוא תמונת מראה של אשליית הקפיטליזם על-פי נתניהו, זו על החלחול למטה. בפועל, הכול נשאר למעלה - העושר, כמו היכולת להחליט על הגורל.

האמת היא שקשה לי לקבל את הדעה, החוזרת ונשמעת, שהכול נעשה במטרה לקבור את המחאה החברתית. קראו לי תמים, אבל אני פשוט לא יכול לקבל את המחשבה שהם עד כדי כך מרושעים וציניים. אני לא אומר שהם לא דואגים למדינת ישראל ולתושביה. ברור שהם מודאגים, מודאגים מאוד. ובכל זאת, אני יכול לחשוב בקלות על עוד עשר דרכים להביע את הדאגה הטהורה הזו, מלבד ליזום מלחמה כוללת.

אחת מהן עברה בראשי בשבוע שעבר. שבר ענן עצבני תפס אותי בעודי הולך ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. בתוך שלוש דקות קרסו מערכות הביוב וניקוז המים, והרחוב הפך לנהר גועש שכיסה את המדרכות בג'יפה. אתם רוצים להפציץ באיראן, סיננתי, בעוד עוד אוטובוס משפריץ עליי ומכסה אותי במים מכף רגל ועד ראש? סדרו את הביוב קודם!

אפשר לנסח את זה גם אחרת: אם אנחנו לא מסוגלים להחזיק מעמד בחמש דקות של גשם אבל מסוגלים לתקוף את איראן, משהו בסדרי העדיפויות רקוב. ואפשר לנסח את זה גם בעוד דרך: מי יתקע לידינו שממשלתנו תתייחס אלינו ואל חיינו היומיומיים - שכוללים, מלבד צדק חברתי, גם הליכה פשוטה ברחוב כשיורד גשם - ביותר כבוד ואחריות כשזה נוגע לסיכויינו אחרי הפצצה באיראן?

הרי עם הקרדיט של מדינת ישראל בכל הקשור לטיפול באזרחים שנקלעו לצרה, מניצולי השואה, עבור במפוני גוש קטיף, ועד השריפה בכרמל, מטיפול במשפחות נפגעי הטרור ועד לאחרון העניים או הנכים, אפשר לומר בצער רב שאין מה לצפות להרבה. רבות דובר על המוכנות האזרחית הלא קיימת לתרחיש של רעידת אדמה, לדוגמה. הכול יקרוס תחתיו כמגדל קלפים. אז מלחמה?

והבחינה הזו היא אולי המקום שהכי מעורר חשש. נראה שהם דואגים הרבה יותר לטייסים במטוסי הקרב מאשר לאזרחים בעורף. נראה שהם דואגים הרבה יותר לוועדת החקירה מאשר לילדי הגן. אם מישהו חושב אחרת ויש בידיו ולו בדל של ראיה - אשמח לשמוע.

ד.

ומתחת לכנפי הרעם והזעם של התקיפה העתידית באיראן, לכאורה, ממשיכות להתבצע שלל עוולות. זאת מלבד הניסיון המגושם, גם אם האפקטיבי, לקבור את המחאה החברתית. טרכטנברג? תזכירו להם. אפילו את המינימום הם זונחים. וכך, תחת החיפוי האווירי של מטוסי חיל האוויר חוזרות לחיינו הרעות החולות המוכרות.

שוב הניסיונות לפגוע בדמוקרטיה ובעיתונות, עם חוק לשון הרע החדש, עם הצרת צעדיו של ערוץ 10, ועם מסע הטיהורים הפוליטי ברשות השידור. שוב מתחדש המרדף המאורגן אחרי עמותות וארגונים מהשמאל. ותג המחיר חוזר, אף שמעולם לא עזב, ובירושלים ממשיכים להפלות נשים לרעה. הכול כל-כך שקוף שזה מביך.

הרהור

אתם רוצים להפציץ באיראן, סיננתי בעוד עוד אוטובוס משפריץ עליי ברחוב ומכסה אותי במים, סדרו את הביוב קודם!