אוסטרליה תחילה

כבר קרוב לחצות, ואני ספון במלון מט ליפול בפרוסרפין, עיירה קטנטונת בחוף הצפון מזרחי של אוסטרליה. "יאסי", סופת הוריקן קיצונית שהעיתונות האוסטרלית הנלהבת הכתירה כ"אם כל אסונות הטבע", נמצאת במרחק כמה מאות קילומטרים מהחוף. כשעין הסערה תגיע, מנבאים החזאים, תיחקק יאסי כסופה הגרועה ביותר שהכתה בחופה המזרחי של אוסטרליה אי-פעם.

הגעתי לאוסטרליה כדי לחזות בעתיד שטומנת בחובה ההתחממות הגלובלית, ואימא טבע נענתה לבקשתי ברצון: במהלך שבועות ספורים ספגה היבשת גל חום חסר תקדים, בצורת משתקת, שריפות, שיטפונות שהציפו אזור ששטחו כשטחי צרפת וגרמניה גם יחד, ואפילו מתקפת ארבה. "בהרבה מובנים מדובר באסון בממדים תנ"כיים", התבטא אנדרו פרייזר, שר האוצר של מדינת קווינסלנד. התחושה הייתה שאוסטרליה, אחת המדינות בעלות טביעות הרגל הפחמניות הגדולות בכדור הארץ, עוררה את זעמם של אלי האקלים.

"אוסטרליה היא הקנרית במכרה הפחם", אומר דיוויד קרולי, חוקר אקלים מאוניברסיטת מלבורן. "מה שמתרחש באוסטרליה כיום דומה למה שאנחנו עתידים לראות במקומות אחרים בעולם בהמשך". למעשה, שלל אסונות הטבע שפקדו את אוסטרליה השנה הם רק פרק אחד בסדרה מתמשכת של משברי אקלים. בשנת 2009 כילו שריפות יער שטח של יותר מארבעה מיליון דונמים וגרמו למותם של 173 אנשים. אגן מוריי-דרלינג, אסם התבואה של המדינה, סבל מבצורת ארוכת שנים. מעט המים שעוד נותרו בו הולכים ומומלחים והופכים לבלתי ראויים לשימוש.

המשבר הפוקד את אוסטרליה כה חמור, שכלל לא בטוח שיצואנית המזון הוותיקה תצליח למלא את תצרוכת המזון של תושביה בעשורים הקרובים. חקלאים שיבוליהם קמלו בבצורת טורפים נפשם בכפם בייאוש, וזו לא האוכלוסייה היחידה באוסטרליה שחבריה הולכים כעת בקצב מוגבר בדרך כל בשר. האוקיינוסים מתחממים והופכים לחומציים, דבר שבתוך ארבעים שנה יוביל קרוב לוודאי להרס מוחלט של הגרייט ברייר ריף, מערכת שוניות האלמוגים הגדולה בעולם. דובי הקואלה עומדים להיכחד, וצמחייה מקומית שבעבר סייעה באיזון מקווי המים התת-קרקעיים נסוגה, ומותירה מאחור קרקע חרבה.

בעוד יאסי מתקרבת במהירות, ההכנות בעיצומן. בשדה התעופה הצבא מעמיס אספקת חירום למסוקי בלאק הוק וצ'ינוק במירוץ נגד השעון. ערים שלמות שותקו, רחובותיהן ריקים לחלוטין בעוד אני נוסע בהם לכיוון צפון, לקראת עין הסערה, לאורך שדות קני סוכר רחבי ידיים והחוות שבהן מעבדים אותם. קנגורואים מתים, קורבנות הנהגים הנמלטים מהסופה, מוטלים לצדי הדרך.

כשהרוחות מגיעות למהירות של כ-120 קמ"ש אני נאלץ לעצור בפרוסרפין, שם החלונות מעוטרים בניירות דבק ושקי חול מוטלים לפני הדלתות. עצי דקל כורעים תחת עוצמת הרוח, ובאופן כללי נדמה כי הציביליזציה כולה מתפרקת לגורמים, רעף אחר רעף. "ברוך הבא לאוסטרליה, צלחת הפטרי של שינויי האקלים", כתב לי חבר אוסטרלי בהודעת דואר אלקטרוני. "שמור על עצמך".

סט של סרט אסונות

בשנה החולפת, אחת החמות שתועדו, מזג אוויר קיצוני הכה כמעט בכל פינה בכדור הארץ. סין והודו סבלו מבצורות קשות, בארצות הברית השתוללו שיטפונות ושריפות יער, ובאזור הארקטי נרשמה הפשרת קרחונים בהיקפים יוצאי דופן. אף על פי כן, תושבי מדינות השפע חשים חסינים. הם מאמינים לשווא, כפי שניסח זאת הכלכלן זוכה פרס נובל תומס שלינג, כי "התחממות גלובלית היא בעיה שתשפיע בעיקר על הדורות העתידיים של עניי העולם". כדי להבין עד כמה טיפשית ההנחה הזו, כל מה שנחוץ הוא להביט על אוסטרליה, אומה משגשגת שאיתרע מזלה להיתפס בין הכוונות של ההתחממות הגלובלית.

"למרבה הצער, נראה שמאוחר מכדי להציל אותה", אומר ג'ו רום, יועץ אקלים ששימש עוזר לשר האנרגיה בממשל קלינטון. מכאן לא מתחייב כי היבשת כולה תשקע תחת הגלים בזמן הקרוב, אבל היא כן תהפוך לחמה, ליבשה ולענייה יותר, שסועה על-ידי מתיחות גואה בשל תחרות על גישה למים, למזון ולאנרגיה, בעוד פני הים העולים מאיימים על עריה המרכזיות.

"אחת ההשלכות של ריכוז גבוה של גזי חממה באטמוספרה היא העצמת סימני מזג האוויר", אומר קרולי. "אזורים יבשים הופכים ליבשים יותר, ואזורים גשומים הופכים לגשומים יותר. מקום כמו אוסטרליה, שבו מזג האוויר הוא ממילא קיצוני, עתיד להיעשות קיצוני יותר ויותר". מה שמעצים את פגיעותה המוגברת ממילא של אוסטרליה הוא קרבתה לים. המדינה היא יבשת האי היחידה בעולם, ולכן שינויים הנגרמים בשל התחממות כדור הארץ - ים חם יותר, המעודד סערות חזקות, ואוקיינוסים חומציים יותר, המחריבים את שרשרת המזון - הופכים לקטלניים במיוחד.

עד כמה עלול להידרדר המצב? מחקר חדש של MIT מעריך כי בהיעדר "פעולה מהירה ומשמעותית", שתקצץ ברמות הזיהום הפחמני, טמפרטורת כדור הארץ עלולה לטפס בתשע מעלות במהלך המאה הקרובה. "אין תקדימים היסטוריים לזינוק בקנה מידה כזה בטמפרטורה בפרק זמן כה קצר", אומר טוני מקמייקל, אפידמיולוג באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה.

בפעמים הספורות במהלך ההיסטוריה האנושית שבהן הטמפרטורה צנחה בשבע מעלות, הוא מציין, השינוי הפתאומי גרם, ככל הנראה, התפרצות של מגפות דבר באירופה, התמוטטות באבחה אחת של תרבות המוצ'יקה העתיקה בפרו, וצמצום המין האנושי כולו לכאלף זוגות מתרבים, לאחר שהתפרצות וולקנית חסמה את השמש לפני 73 אלף שנים.

זינוק של תשע מעלות, מעריכים החוקרים, יגרום לאוסטרליה להיראות כמו סט של סרט אסונות. בתי הגידול של רוב בעלי החוליות ייעלמו ואספקת המים תשתבש קשות, דבר שיפגע בייצור המזון באופן משמעותי. פני הים הגואים ימחקו שכונות שלמות בערים מרכזיות ויגרמו לנזקים בשווי מאות מיליארדי דולרים לבתים ולכבישים. שונית המחסום הגדולה תהפוך לערימה של ריר בקטריאלי סגלגל. אלפי אנשים ימותו בעקבות גלי חום ותופעות שונות של אקלים קיצוני, וכן ממחלות המועברות באמצעות יתושים, כמו קדחת דנגי. דיכאון והתאבדות יהפכו לשכיחים אפילו יותר מכפי שהם היום בקרב חקלאים עקורים ואבוריג'ינים - וזה בלי להזכיר את הבעיות הפוליטיות שעמן תיאלץ אוסטרליה להתמודד בעולם חם יותר, כולל זרימה גוברת של פליטים ממדינות עניות יותר, שיהיו עמידות פחות לשינויי האקלים.

וישנו כמובן גם המחיר הכלכלי. השיטפונות בקווינסלנד גרמו השנה נזקים בהיקף של 30 מיליארד דולרים, ואילצו את הממשלה לגבות עבור השיקום "מס שיטפונות". "בסופו של דבר, אנחנו מדברים על האופן שבו שינוי אקלים מערער ומחליש את אחת המדינות המפותחות ביותר על-פני כדור הארץ", אומר פול גילדינג, מחבר הספר The Great Disruption. "אם אוסטרליה פגיעה, כולם פגיעים".

ניתן היה לצפות שאוסטרליה תעמוד בחוד החנית של מהפכת האנרגיה הנקייה ושל המאמץ הבינלאומי לקצץ בפליטת פחמן. הלוא ניתן היה לחשוב שאזורי המדבר העצומים והצחיחים שלה תוכננו במיוחד לפריסת מתקני אנרגיה סולרית. הפרלמנט האוסטרלי אישר את אמנת קיוטו, המחייבת קיצוץ פליטת פחמן של 60% עד 2050, אלא שהייתה זו מחווה ריקה. אוסטרליה הייתה ועודנה מכורה לפחם, שמספק לא רק 80% מתצרוכת החשמל שלה, אלא גם משמש עבורה מקור יצוא מרכזי. תלותה של אוסטרליה בדלק מאובן היא תולדה של עסקה שנחתמה עם השטן: בטווח הקצר, בריאותה של הכלכלה האוסטרלית כרוכה בשריפת פחם; אבל בטווח הארוך, הישרדותם של תושביה תלויה בוויתור על המחצב המזהם.

הוריקנים מהירים וקטלניים יותר

בבוקר שאחרי יאסי אני מגיח החוצה מהמלון ומגלה חלונות שבורים אחדים וכמה עצים עקורים. החשש מפני שיטפונות גרועים במיוחד הופרך, אבל סופת ההוריקן עשתה שמות באזור: גגות הועפו מבתים, עצים נעקרו, סירות מפרש נסחפו ברחוב, הכבישים נסתמו בפקקי תנועה עצומים. בימים שלאחר מכן העיתונות האוסטרלית מזכירה לקוראים כי סופות הוריקן הכו בקווינסלנד זה אלפים בשנים. זה נכון - אבל זה רק חלק מהסיפור.

בשנה החולפת, בעקבות ריכוז שיא של פחמן באטמוספרה, נמדדו במי הים של חופי אוסטרליה הטמפרטורות הגבוהות אי-פעם - כמעט מעלה מעל הנורמה. מדעני אקלים הזהירו כבר מזמן שאוקיינוסים חמים מגבירים את הסיכון להוריקנים מהירים וקטלניים יותר. "הבנו כבר ב-1987 שהתחממות הנגרמת על-ידי פחמן דו-חמצני עלולה להאיץ את מהירות ההוריקנים", אמר קרי עמנואל, פרופסור למטרולוגיה ב-MIT. "הפתיע אותנו לגלות עד כמה העוצמה גוברת עם כל עלייה קטנה של טמפרטורת פני המים".

האוסטרלים, בעצם, חווים על בשרם את עתיד ההתחממות הגלובלית כבר במשך יותר משני עשורים. מה שדרי היבשת מכנים "היובש הגדול" החל בתחילת שנות ה-90 והידרדר במהירות לכדי 12 שנים של משקעים בשיעורים שמתחת לממוצע. מאגרי מי השתייה של מלבורן התכלו במהרה. מיליוני טונות של אדמה חקלאית שהתייבשה יצרו ענן אבק עצום, באורך של יותר מ-1,600 קילומטרים וברוחב של מעל 400 קילומטרים. בסידני, סופות האבק היו איומות כל-כך עד כי היה צריך לסגור את שדה התעופה ואת שירותי המעבורת, והתושבים נאלצו להישאר בבתיהם.

במובנים מסוימים, אוסטרליה כולה היא יצירה של תושייה וכוח המצאה אנושיים. מתוך שש היבשות המאוכלסות, היא היבשה ביותר. מלבד חגורה טרופית בצפון וכמה אזורים בדרום מזרחה, כולה מדבר. העובדה ש-22 מיליון איש מסוגלים לדור בה ברווחה יחסית היא שיר הלל למהנדסים, שמצאו דרך למצות די מים מהאדמה וגם לאגור אותם, כך שהאוסטרלים יוכלו לגדל עגבניות ולעצור למקלחת חמה מתי שיחפצו. ואכן, ההישג ההנדסי המרכזי של אוסטרליה הוא כנראה בנייתה של רשת תעלות מורכבת, שהפכה את אגן מוריי-דרלינג, לשעבר שממה שכיסתה יותר ממיליון וחצי קילומטרים רבועים בדרום מזרח היבשת, לארץ פלאות חקלאית. האגן מייצר כיום כ-40% מתצרוכת המזון של המדינה, ומאפשר לאוסטרלים להיות יצואנים מובילים של חיטה.

אבל הניצחון ההנדסי גבה מחיר. החקלאות התעשייתית השתלטה על האגן, כילתה את החומרים המזינים באדמה וייבשה נהרות. צמחים ששלחו שורשים ארוכים למעבה האדמה ומיצו מים ממעמקיה, הוחלפו בגידולים קצרי שורשים, הזקוקים להשקיה מתמדת כדי לשרוד. כתוצאה, כמויות המים שהוזרמו לשטחים החקלאיים העלו את המפלס במקווי המים התת-קרקעיים וגרמו להמסת מצבורי מלח, שהמליחו את המים ואת האדמה והפכו אותם לבלתי שמישים.

אין מים, יש שריפות ענק

ההסתמכות על רשת החוות והמרכזים המסחריים באמצע המדבר האכזר דנה את אוסטרליה לתלות מוגברת בגשמים עונתיים. בכוחם של מהנדסים להפיץ ולחלק מים, אבל לא לייצר אותם. ככל שנמשך היובש הגדול פחתה כמות הממטרים בדרום המדינה, ובכך התעצמה למעשה הסכנה לפריצת שריפות יער באזור המאוכלס ביותר באוסטרליה, שבו גם צומחים רוב יבוליה. הסיבות לשינוי בדפוסי הממטרים סבוכות, אבל מדעני אקלים רבים סבורים כי היובש הגדול נגרם בשל שינויים קלים במבנה האטמוספרה של אוסטרליה, כתוצאה מהצטברות גדולה של זיהום פחמני. "נתיב הסערה המביא גשם לאוסטרליה זז בכמה מעלות דרומה", אומר קרולי מאוניברסיטת מלבורן. "גשם שבעבר ירד על דרום היבשת יורד כעת על האוקיינוס".

עבור החקלאים בדרום מזרח אוסטרליה, השינוי הזה נשא תוצאות הרסניות. מאגרי המים באגן מוריי-דרלינג הצטמצמו בעשור האחרון בכשני שלישים, דבר שהוביל למחסור חמור במים בקרב בעלי החוות, שנאלצו לגרום לרבים מבני הבקר שלהם מוות בצמא. אפיקי המים והתעלות של האגן, שמאז ומעולם נחשבו לניצחון הנדסי, הפכו לגבבה של ערוצים יבשים. תפוקת האורז פחתה ב-98%. חקלאים רבים, בצר להם, נאלצו למכור או לנטוש את אדמותיהם.

ועדות מים מקומיות, בייאושן, ניסו לשווא להאיץ בשמיים להמטיר גשם באמצעות "הזרעת עננים". הערים הגדולות ניסו גם הן למצוא מוצא טכנולוגי. במלבורן אושר פרויקט התפלה שנוי במחלוקת בעלות של 3.5 מיליארד דולרים. המתקן, מהגדולים בסוגו, מסוגל להפוך מדי יום 110 מיליון גלונים של מי ים למי שתייה - בערך שליש מצריכת המים של העיר. אלא שהתפלה היא דרך יקרה מאוד לייצור מי שתייה, ובין כה ניתן יהיה להתפיל במתקן המיועד רק כשליש מתצרוכת המים היומית של העיר בת ארבעת מיליון התושבים. ערים קטנות, שאין בכוחן לממן פרויקטים יקרים שכאלה, נקטו אמצעים נואשים יותר.

בטוומבה, עיר חקלאית השוכנת במרחק של כ-128 קילומטרים מבריסבן, החליטה המועצה האזורית להתמודד עם הבצורת באמצעות הקמת מתקן טיהור שפכים בעלות של 68 מיליון דולרים. חרף ההבטחות כי המים הממוחזרים יהיו בטוחים לשתייה, התושבים דחו את ההצעה, מכיוון שלא היו מסוגלים להתרגל לרעיון שייאלצו לשתות את השתן של עצמם. תחת זאת החליטה המועצה לבנות קו צינורות באורך של כ-32 קילומטרים, שבאמצעותו ישאבו מים ממאגר אחר. המועצה החליטה גם להתחבר לבאר הארטזית הגדולה, אקוויפר עמוק המשתרע מתחת לכמעט רבע משטחה של אוסטרליה, וכך לכלות אף יותר את המקור היחיד של מים מתוקים בפנים היבשת. "זו המקבילה המימית לשריפת כל הרהיטים על מנת לחמם את הבית", מבאר ג'יימס ברדפילד מודי, ראש מחלקת פיתוח באחת מסוכנויות המדע המובילות באוסטרליה.

בלי מים, אוסטרליה לא רק תתייבש - אלא גם תבער. שריפות יער הפכו כבר מזמן לחלק שגרתי מהחיים במדינה, ובמשך זמן רב החשיב אותן הציבור לסיכון שניתן לשלוט בו. אבל כל זה השתנה לקראת סוף ינואר 2009, כשהטמפרטורות במלבורן האמירו אל מעבר לקו 43 המעלות בשעות היום במשך שלושה ימים ברציפות. מערכת התחבורה הציבורית קרסה, פשוטו כמשמעו, כשמסילות פלדה התעקמו מחמת החום, ובמאות אלפי בתים נותקה אספקת החשמל.

בגבעות שמעל מלבורן, ג'יין אוקונור ובעלה העבירו את אחד הבקרים הללו בפינוי שיחים יבשים מסביב לביתם. התנאים היו מבעיתים. הטמפרטורה טיפסה לכ-46 מעלות - היום החם ביותר שתועד באזור. שיעור הלחות עמד על 6% בלבד, ורוח חזקה נשבה מכיוון צפון מערב. בשלב מסוים, קיר עשן שתפס את קו האופק מדרום החל להתקדם לפתע לעבר הבית. "כשכבר הבנו שאנחנו נמצאים בצרה אמיתית", אומרת אוקונור, "היה מאוחר מכדי להתפנות".

סופת האש לא דמתה לשום דבר שבני הזוג ראו בעבר; קיר של להבות שנע במהירות של כ-13 קמ"ש שרף כל דבר שנקרה בדרכו. ג'יין אוקונור הניחה בזריזות מגבות לחות תחת הדלתות, ובעלה התיז בצינור מים על החצר. דקות ספורות חלפו, והיא שמעה שאגה מחרישת אוזניים. כשהביטה מבעד לחלון ראתה "הוריקן של אש" - להבות שהגיעו לגובה של כעשרים מטרים באוויר, מלובות על-ידי רוחות חזקות. בעוד העצים מסביבם מתלקחים, בני הזוג ברחו למבנה סמוך, עמיד יותר. במשך כל הלילה צפו האוקונורים ושכניהם בגבעות הבוערות. "ראינו בתים בוערים, מכלי דלק מתפוצצים", משחזרת ג'יין. מאוחר יותר דיווחו גורמים רשמיים כי לא פחות מ-600 שריפות פרצו במדינת ויקטוריה באותו היום, ובחלקן האמירו הלהבות לגובה של יותר מתשעים מטרים. חוקר אחד העריך שכמות האנרגיה שנפלטה שם באותו יום מקבילה ל-1,500 פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה. למחרת, כשחזרה אוקונור לביתה, דבר לא נותר עומד במקומו מלבד הארובה. במרחק לא רב משם נספו תשעה בני אדם, בהם אם וחמשת ילדיה שחיפשו מחסה.

לדברי מדעניה המובילים של אוסטרליה, כדור ארץ חם יותר משמעותו סיכון רב יותר לשריפות מסוג זה. גם על-פי התסריט שלפיו ההתחממות הגלובלית תהיה תהליך איטי והדרגתי, שבו העלייה בזיהום הפחמני היא קטנה יחסית, שריפות קשות עתידות לזרוע חורבן בויקטוריה בכל חמש עד שבע שנים עד 2020, ובכל שלוש עד ארבע שנים עד 2050. על-פי תסריט של התחממות גלובלית מהירה - וזהו הנתיב שאליו מתקדם עולמנו כעת - אזורים מסוימים יעמדו בפני גלי שריפות שכאלה מדי שנה.

השונית הגדולה בסכנה

יומיים לפני שהוריקן יאסי הכה באוסטרליה שחיתי בחברת דגי תוכי וצבי ים במרחק של כ-72 קילומטרים מהחוף, בגרייט ברייר ריף. השונית היא חגיגה של צבעים וחיים: גבעות אלמוגים בצבע ורוד בוהק, כרישים שחורי סנפיר ודגיגים מרהיבים. אבל בכל פעם שנסחפתי בהתלהבות מיופייה של השונית, מדריך הצלילה שלי, דיוויד קליין, חוקר במעבדת שונית האלמוגים של אוניברסיטת קווינסלנד, הצביע על אשכול אלמוגים חיוור כמת והניד בראשו. ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון: השלדים התת-מימיים הללו הם יצורים שחוסלו בגין התחממות מי האוקיינוס, שיחד עם החומציות הגוברת של המים ממיתים בהדרגה שוניות אלמוגים ברחבי העולם.

שונית המחסום הגדולה היא אחת משמורות הטבע הימיות המוגנות ביותר בעולם. דיג מסחרי מרוסן בה באופן מחמיר. ובכל זאת, הים המתחמם, ההולך ומחמיץ, גורם לכך שהסבירות שהשונית תשרוד אחרי שנת 2050 קטנה ביותר. כפי שניסח זאת ג'ון ורון, לשעבר מדען ראשי במכון האוסטרלי למדעי הים: "מה שהיו פעם גני אלמוגים משגשגים, שתמכו והוסיפו למגוון הביולוגי העצום של ממלכת הים, יהפכו לסחי אדום ושחור של בקטריות, וכך גם יישארו".

לרוב האוסטרלים קשה מאוד להעלות על דעתם ולדמיין את שקיעתה של השונית ואת נפילתה. השונית, שגילה כ-9,000 שנה, היא ככל הנראה המבנה הגדול ביותר שיצרו בעלי חיים על-פני כדור הארץ, לא כולל בני אדם. היא משתרעת על-פני יותר מאלפיים קילומטרים לאורך חופי אוסטרליה, ומשמשת בית למגוון עצום של בעלי חיים, בהם 5,000 מינים של רכיכות, 1,800 מינים של דגים ו-125 מינים של כרישים. כאתר תיירות המושך מדי שנה שני מיליון תיירים ומפיק רווח של כ-6 מיליארד דולרים, השונית משמשת גם כמנוע כלכלי משמעותי עבור אוסטרליה.

אלמוגים הם יצורים מוזרים. כל אחד מהם עשוי מפוליפים דמויי פרח, הבונים את שלדם מן החוץ ומאפשרים לאצות קטנטנות לדור בתוכם ולספק להם אנרגיה באמצעות פוטוסינתזה. היחסים הסימביוטיים האלה בין האלמוגים לאצות הם מערכת עדינה ביותר. אם האלמוג נחשף לאור בוהק, ובו בזמן לטמפרטורות גבוהות, הוא עלול לגרום לאצות הפרשת כמויות רעילות של חמצן. כדי לשרוד, האלמוגים מרחיקים מעליהם את האצות המרעילות, וכך הם נותרים חיוורים וחולים, וברוב המקרים אינם מצליחים להשתקם.

עם ההתחממות הגלובלית התופעה הזו הופכת לשכיחה בשוניות ברחבי העולם. ב-1998 חיסלה הלבנה המונית 90% מהאלמוגים באוקיינוס ההודי, ואלא אם נמצא דרך לצנן את כדור הארץ, 95% מהשוניות בעולם, כולל שונית המחסום הגדולה, עתידות להיות חשופות להלבנה בקנה מידה עצום עד 2050. השוניות סובלות גם מתהליך חמצון מי הים. עד סוף המאה שיעור החמצון באוקיינוסים צפוי להתייצב ברמה של כ-150% מרמתו בתחילת המהפכה התעשייתית, ובכך לפגוע קשות בשוניות ובשרשרת המזון בים.

תסריט מתקבל על הדעת, שכבר החל להתממש, הוא עלייתן של המדוזות, שעולם בעל אוקיינוסים חומציים יותר עשוי להעניק להן יתרון אבולוציוני. דונה רוברטס, שעומדת בראש תוכנית מחקר על חמצון האוקיינוס, מספרת שבשנים האחרונות היא ומדענים נוספים חוזים בחוסר אונים בעלייה מדאיגה בהיקף אוכלוסיות המדוזות באוקיינוס. לדבריה, התופעה קשורה קשר ישיר לשריפת דלקים מאובנים.

"השונית לא עומדת לגווע בן לילה", כך קליין, מדריך הצלילה שלי, "אבל המורכבות של המערכת האקולוגית תידרדר. היא תתמלא במינים חלושים ואופורטוניסטים, ותהיה שונית-מגרש-גרוטאות".

אני עוטה את גלימת פרקליטו של השטן: "יש שיאמרו, 'אז נאבד את שונית המחסום הגדולה. עצוב, ובכל זאת, אז מה? זה לא שהמין האנושי ייכחד'". קליין עוצר ומרים מלפפון ים - יצור מכוער דמוי חשופית שנקלע לסכנת הכחדה בשל דיג יתר. "זה נכון, סביר להניח שהמין האנושי יוכל להמשיך גם בלי שונית המחסום הגדולה", הוא אומר, אך מזכיר את ההגנה שהיא מספקת מפני סערות ואת התרומה האדירה שמעניקים היצורים החיים בה למדע ולרפואה. הוא מחזיר את מלפפון הים בזהירות למים, ומסכם את העסק במשוואה: "בסופו של דבר, השונית הזאת היא אחד מפלאי הטבע - ואנחנו עומדים להרוס אותה רק מפני שאנחנו לא מוכנים לנהוג במכוניות קטנות יותר, או לשאת בעלות התקנתן של מערכות סולריות על הגג?".

ואז הגיע הגשם, וסירב לעזוב

בספטמבר אשתקד, כשהיובש הגדול תם וגשם החל סוף-סוף לרדת בעיר טוומבה, תושבי המקום נפלו על ברכיהם בהכרת תודה. "ממש כאב לנו", אומר טום ג'נקינס, ראש איגוד החקלאים, ומראה תמונות של אדמה יבשה וסדוקה, "הסיוט סוף-סוף נגמר". אבל אז סיוט אחר התחיל: הגשם לא הפסיק לרדת. עד סוף דצמבר, האדמה הייתה כבר ספוגה במים, והשדות הוצפו. שני ערוצי הנחלים החוצים את העיר, שבדרך כלל מצטמצמים בתקופה זו לכדי זרזיף סמלי, עלו על גדותיהם והציפו את הרחובות, ובכלל זה גם את מסדרונות הקניון העירוני. תחנות דלק נסגרו, חקלאים איבדו יבולים של עונה שלמה, והעיר כולה עצרה מלכת. "לא ידעתי שהשמיים מסוגלים להכיל כל-כך הרבה מים", אמר וויין רייס, בעליה של חנות רהיטים במרכז טוומבה. העובדה שהשמיים מסוגלים להכיל יותר מים היא בדיוק מה שקורה כשהעולם מתחמם. ההתחממות הגלובלית מגבירה את היווצרותם של אדי מים, ובכך מעצימה את סופות הגשמים. עלייה של שתי מעלות בטמפרטורת המים עלולה להעצים את סופות הגשמים בכמעט 10%. אבל המדענים לא מסוגלים לחזות איפה בדיוק ירד הגשם, ובאילו כמויות.

ב-10 בינואר, יותר ממאה מיליליטרים גשם ירדו על טוומבה במשך כמה שעות, ועד אחר הצהריים מה שהיה שיטפון בר התמודדות התגלה כקטסטרופה קיצונית: בתוך דקות התנשאה מתוך שני ערוצי הנחל העירוניים חומת מים שוצפת בגובה של יותר משישה מטרים, שהתקדמה במהירות לעבר מרכז העיר ובדרך סחפה כל דבר שעמד בדרכה. התושבים נסו על נפשם לאזורים הגבוהים של העיר, ומי השיטפון המשיכו לזרום אל עמק לוקייר, קוצפים בערים קטנות וסוחפים איתם בתים, מכוניות ואנשים. עובדים באחד המשרדים בעיר צילמו בווידיאו את המים זורמים לתוך מגרש החניה שלהם וסוחפים איתם מכוניות שהתנודדו על פניהם כמו ברווזים באמבטיה. הסרט, שזכה לשבעה מיליון צפיות ביוטיוב, הפך לסמל המקומי של השיטפון. למרבה הצער 22 אנשים נהרגו.

דרושה אסטרטגיית קיום חדשה

נחזור ליאסי. שבוע אחרי שהסופה הכתה, נסעתי מסידני אל החוף עם איאן גודווין, מדען רחב כתפיים המתהלך בכפכפים ובמכנסיים קצרים. גודווין, גבר בשנות החמישים המוקדמות לחייו, גלש בחופים הללו כנער, ואת רוב ימיו כאדם בוגר בילה בחקירת האופן שבו ההתחממות הגלובלית מעצבת מחדש את חופי אוסטרליה. מתחביב הגלישה שלו טרם נפטר. "לחיות על החוף זה ממש החלום האוסטרלי", הוא אומר בעודנו חולפים על-פני עיירת חוף אחת אחרי האחרת.

בחוף נרבין, רצועת חול רחבה כ-24 קילומטרים צפונית לסידני, הוא מראה לי כמה מקומות שבהם ערמו התושבים חול במאמץ יקר וחסר תקווה לדאוג לכך שהחוף - והבתים שלאורכו - לא יכוסו במים. אם פני הים יעלו בתשעים סנטימטרים במהלך המאה הקרובה, כפי שמעריכים רוב המדענים, כל הבניינים שלאורך החוף ייעלמו. "למעשה", אומר גודווין, "הם עלולים להיעלם כבר בתוך עשור או שניים".

אוסטרליה אינה המדינה היחידה החיה בהכחשה, אולם ביבשת שוררת תחושת פטליזם שאינה קיימת במקומות אחרים; תחושה שמקורה בשנים רבות של חיים באקלים קשה, ובאמונה שניתן יהיה להתמודד עם כל אתגר שיציב הטבע. זו הסיבה שבגללה האוסטרלים אינם עוזבים את בתיהם בזמן שמסביבם משתוללות שריפות יער, ובגללה הם בונים ערים בסביבה שבה מוטב ששום עיר לא תיבנה. ככל שהדבר נוגע להתמודדות עם מזגה הרע של אימא טבע, האוסטרלים הם מצ'ואיסטים; הם חשים תחושה מובנת של גאווה על כך שהצליחו לבסס אומה באחד המקומות בעלי האקלים הקשה ביותר על-פני כדור הארץ. אבל ככל שהאסונות מתרבים, כך גואה גם המחיר הפסיכולוגי הנובע מהחיים בצלם.

בדוח עדכני של המכון לאקלים של אוסטרליה צוין ש"צפויה מגמת עלייה בשימוש בסמים ובאלכוהול, באלימות, בהתפרקות התא המשפחתי ובהתאבדות לאחר אירועים של אקלים קיצוני". ב-2006, במהלך הבצורת המתמשכת באגן מוריי-דרלינג, בממשלת אוסטרליה העריכו כי מדי ארבעה ימים התאבד במדינה חקלאי.

אבל ככל שצצים ומתרבים הסימנים לכך שלאוסטרלים דרושה תוכנית נגד, אסטרטגיית קיום חדשה לגמרי, כך גם מתעצמת המתקפה מצדם של פוליטיקאים ושל תאגידים. תעשיית הפחם מחזיקה בכוח השפעה עצום, והתירוץ הקבוע של אנשיה הוא שהטלת מס "ירוק" על פחם תהרוס את הכלכלה ותעודד אנשים לחפש עבודה מעבר לים. למעשה, השיח סביב ההתחממות הגלובלית הפך לכה משולהב, עד כי באוניברסיטה הלאומית הצמידו למדעני אקלים מאבטחים, לאחר שבמשך כמה שבועות קיבלו מיילים ושיחות טלפון מאיימים, כולל כמה איומי מוות.

כשאני שואל לדעתו של גודווין בעניין, הוא מגלגל את עיניו. "הכול פוליטיקה", הוא אומר בעוד אנחנו פוסעים לאורך חוף מנלי, ערש הגלישה באוסטרליה. "האם מס על פחמן עשוי להיות צעד בכיוון הנכון? בטח. אבל אוסטרליה היא כלכלה עצומה, שמכורה ממש לצמיחה ולניצול עד תום של משאבים טבעיים כמו פחם. זה לא דבר שעומד להשתנות בעתיד הקרוב".

גודווין מפוכח. "היה אפשר להפוך את מערכת האנרגיה של אוסטרליה כולה לסולרית ב-100% מחר, אבל אם נמשיך לייצא פחם לסין, זה בסופו של דבר לא ישנה כל-כך", הוא אומר. "מצד שני, אם נפסיק לייצא פחם, הכלכלה שלנו תתמוטט, כך שאנחנו נמצאים במבוי סתום". אנחנו ממשיכים לפסוע על החוף, מביטים באנשים המאושרים צועדים על הטיילת, שותים יין בבתי הקפה וגולשים על הגלים. השמש זורחת והכול כל-כך יפה. מה חבל שכל זה עתיד להיעלם בקרוב.