מעשה בטבעת

נתב"ג. אני מחנה את השלוש-לבנה-ליסינג בין שורה ארוכה של שלוש-לבנות-ליסינג ומגיח לרטיבות של שלוש וחצי לפנות בוקר. באוויר ריח שכמותו אפשר למצוא רק בחניון לטווח ארוך של נתב"ג בשעות האלה, שילוב של דלק סילוני שרוף, מכוניות שהתבשלו בשמש והארומה הייחודית של חירייה. זה לא מסוג הריחות שהייתי טורח לשים בבקבוק, אבל הוא מסמל את תחילת הדרך לחוץ לארץ, עניין די משמח בדרך כלל. אך אפילו זה, בשילוב עם הידיעה שאני בדרך ליום מסלול, לא מצליח להעיר אותי. בשעות הכל-כך קטנות, ואחרי יום ארוך, כנראה צריך יותר ממחשבות מסעירות ומסירחון של מזבלה כדי להתעורר. אני כושל דרך הצ'ק-אין וביקורת הדרכונים, מתרסק אל תוך המושב במטוס, ומאבד את ההכרה.

d פרנקפורט. מטלטלים אותי. אני פותח עיניים כדי למצוא מטר תשעים של דיילת בלונדינית וחייכנית במדים של לופטהאנזה. אני תוהה אם זה חלק מהחלום ומה יקרה עכשיו, אבל זה כנראה לא כלול בסדר היום של חברות תעופה. לפחות לא גרמניות. "ווי אר לנדינג סר", היא אומרת, ושוב מחייכת. אני מנסה להבין לאן נעלמו הלילה, הדיוטי פרי והמפתחות של המזדה, אבל אין זמן. המטוס נוגע באדמה וביקורת הדרכונים היעילה מעיפה אותי במהירות היישר לזרועותיו של יאנק.

יאנק נולד בפולין, היגר עם הוריו וגדל בגרמניה תוך שהוא מפנים היטב את הערכים המקומיים. יש לו מפתחות של יגואר XJ ושעון גדול של סיטיזן, כזה עם לוח כפול - אנלוגי ודיגיטלי - שמראה שאנחנו מאחרים במשהו כמו 3 דקות. בוא נעצור לקפה אני מבקש. "אנחנו מאחרים", עונה יאנק בנימוס שלא משאיר מקום לדיון. אבל גם לי יש שורשים פולניים, שלא לדבר על ניסיון מזרח תיכוני עשיר וטעם רע בפה. שמע, אני אומר לו, 3 דקות לטייק-אוויי, ואני חייב.

יאנק לא שמח אבל עוצר בתחנת דלק. אני קונה לשנינו קפה זוועתי שכמותו אפשר למצוא רק בגרמניה. הקפה מפשיר את יאנק, שמספר על נעוריו כבן מהגרים בגרמניה של שנות ה-70, על ה-M3 שהוא מחזיק בלי בעיה למרות משכורתו הצנועה כנהג, ועל האוטוסטרדות הכי מתאימות לרייסים. הזיכרונות וכוס הקפה שהוא מחזיק ביד אחת אינם מונעים ממנו לרחף על האוטובאן באזור ה-230 קמ"ש. עם אורחים, הוא מסביר לי, אני בדרך כלל לא נוהג כל-כך מהר, אבל אנחנו מאחרים.

dהכפר נורבורג, אי-שם בגרמניה. אנחנו נוחתים ב-10:31 במרכז הפיתוח של יגואר ליד הרינג. זה אומר שאנחנו מאחרים בדקה שלמה ושהסבב הראשון של הנהיגה עומד לצאת למסלול. בריטית חביבה מבררת אם אני מכיר את הרינג, וכשאני עונה בחיוב היא אומרת שתוותר לי על תדרוך הבטיחות. עודה מדברת, מגיחה מאחד החדרים הפנימיים עוד מישהי עם טופס הסרת אחריות, 3.5 עמודים עמוסים באותיות קטנות שאותן אני אמור לקרוא. אין זמן, אז אני משרבט בקצה תוך תהייה מה זוגתי, שמעבר להשגותיה ביחס לביטוח החיים שלי היא גם עורכת דין, הייתה אומרת. בינתיים הבריטית החביבה נותנת לי קסדה ואומרת את המשפט הבא: "יש לי רק ה-XJ פנויה לסיבוב הזה. בבאים כבר תקבל את הסוכרייה". אני מודה לה, נכנס ל-XJ בכחול כהה ורוכס את הקסדה. בתוך שנייה העייפות נושרת, ושצף של ציפייה - סוג של אדרנלין מטורף, מעורב בכמה חששות ובהרבה ריכוז, תופס פיקוד. ככה זה ברינג.

dהנורבורגרינג. למי שמתעניין במכוניות, הנורבורגרינג, או הרינג בכינויו הפחות שובר שיניים, הוא לא מקום שצריך הצגה. ובכל זאת נספר שמדובר במסלול מעגלי שפתוח לציבור הרחב לנהיגה תמורת 22 אירו לסיבוב. סיבוב זה 23 קילומטרים שמתפתלים ביער ושלאורכם פזורים 140 עקומות. הרינג הוא מסלול מסוכן וקשה לנהיגה, שלא מעט נהגים קיפחו בו את חייהם. עניין שרק העצים את כוח המשיכה שלו. לך תבין.

בשנים האחרונות הפך הרינג למותג כל-כך חזק בקרב "פטרול הדס" עד שהיצרנים החלו להתחרות ביניהם למי יש הספורטיבית שמקיפה את הרינג הכי מהר. אם אני לא טועה, השיא מוחזק כרגע על-ידי קאדילק, אבל אין מה למהר לסוכנות - בעוד רבע שעה יהיה יצרן אחר שיקזז 3 מאיות ויקטוף את הכתר. שאלת המשמעות לחיינו שיש לקצב שבו מכונית מקיפה את הרינג לא נראית ליצרנים חשובה מספיק כדי לענות עליה, ולכן, ורק כדי שתהיו רגועים ביחס לפרייבט, תרשו לי להבטיח לכם בביטחון מוחלט שאין לה שום משמעות.

דילוג מהיר ליגואר. החברה השיקה בתקופה האחרונה חבילות ספורט ייחודיות ל-XJ ול-XF, וכן את היהלום שבכתר - דגם סופר ספורט ייחודי שפותח, איך לא, ברינג XK-RS (המחיר בישראל יהיה 1.35 מיליון שקלים). את 3 הדגמים הללו החליטה החברה להציג בפני קבוצה קטנטונת של עיתונאים ובני מזל אחרים, ברינג עצמו. על ההחלטה הזאת מגיע ליגואר לקבל את עיטור הגבורה; גם כי הרינג חושף במהירות, בכל מכונית שלא תהיה, חסרונות שאפשר היה להסתיר על כביש רגיל, וגם כיוון שהסיכוי לתאונות אינו מבוטל. אם תרצו בסוג של אמירה כפולה - אין לנו מה להסתיר ואנחנו סומכים עליך.

אני מתקרב עם ה-XJ לחניון הכניסה לרינג. שורה אין-סופית של פורשה משודרגות ומותאמות מסלול עומדות שם, מנוקדות בכמה פרארי. בין לבין יש גם כמה דברים נדירים באמת - שתי למבורגיני גיארדו, לוטוס, וקטנטונת של קייטהם. בדרך כלל יש על המסלול גם אנשים מן היישוב, עם GTIים "רגילות", אבל היום המסלול סגור עבורנו ועבור מועדון נהיגה גרמני כלשהו שאלה המכוניות שלו.

אנחנו דבוקה של 3 יגוארים שנוסעים בעקבותיו של מדריך מקומי. קוראים לו סשה, ואם הסיבוב הראשון הוא לחימום, בשני כבר ברור שהוא לא לוקח שבויים. עומדים בקצב? אין בעיה - סשה יגביר.

dסיבוב ראשון. מאחורי ההגה של ה-XJ אני עסוק בעיקר בלהיות מופתע, ולא רק ממה שסשה עושה שם, אלא מהיגואר. מדובר במכונית פאר גדולה שאמורה לתפקד כלימוזינה. ולא סתם מכונית פאר אלא אחת עם קלאסה של אצולה בריטית. חבילת הספורט שהושתלה בה ניפחה את ההספק ל-500 כוחות סוס (מנוע של שמונה צילינדרים, 5,000 סמ"ק, סופרצ'ארג'ר) וטיפלה בהתאמה בשלדה. התוצאה היא מכונית של שתי טונות, מהירה באופן כמעט מטורף, שיודעת לעשות תרגילים שקשה להאמין. זה מרשים, אבל עדיין המסלול הוא לא השטח הטבעי שלה, ולצורך האנלוגיה דמיינו פיל על סטרואידים שמתפרץ למירוץ סוסים. הוא אולי מהיר כמותם, אבל לא בדיוק מתחבר לסביבה. חוץ מסעיף אי-התאמה סביבתית, השילוב מנוע-גיר נפלא והשלדה ניטרלית כמו שווייץ, למרות המשקל הכולל שמושלך באגרסיביות אל תוך העיקולים.

3 סיבובים, ואני והפיל חוזרים להאנגר. אם אי-פעם אצטרך מכונית פאר, אני מבטיח לו, אתה תהיה הבחירה שלי, גם בגלל הסטרואידים וגם בגלל כמויות הסטייל שנודפות ממך.

d סיבוב שני. אני מדלג לXF. אותו מנוע, אותה מערכת הנעה - רק על שלדה יותר קטנה. ואם ה-XJ הרגישה שלא בסביבתה הטבעית, ל-XF אין בעיות כאלה; היא חדה, מדויקת וכיפית, ברמות שבעידן שליטת האלקטרוניקה הנוכחי (והכוונה לכל בקרות המשיכה/אחיזה ויתר ירקות) נדיר למצוא. בכל אופן, אחרי שני סיבובים סשה מודיע בקשר שמעלים את הקצב, והחצי הראשון של המסלול באמת עובר נורא מהר. אבל אז מונף הדגל האדום. מישהו (עם פורשה) נפרד מהמסלול, ויחד עם כמה מטרים טובים מגדר הבטיחות יצא לסיבוב ביער. אמבולנס אוסף אותו, אבל מצבו, כך מעדכנים, קל מאוד. זה לא משנה את העובדה שהמסלול נסגר עד שיתקנו את גדר ההפרדה.

בכביש ציבורי בישראל זה היה לוקח, פלוס-מינוס, חודשיים, והכוונה לשישים ימי עסקים, לא לחודשיים קלנדריים. האיש בכניסה לרינג העריך שזה ייקח חצי שעה, וטעה. עברו 25 דקות.

d הסוכרייה. בינתיים, בהאנגר של יגואר, הבריטית החביבה מארגנת לי את הסוכרייה; מדובר באחות החדשה למשפחת ה-XK, הלוא היא הקופה היפיפייה של החברה. תוספת ה-S אמורה לסמן את השדרוג שעברה ה-R, שגם לה, איך נאמר, לא בדיוק חסרה יכולת. השדרוג כולל הספק של 550 כוחות סוס (מאותו מנוע שמונה צילינדרים עם סופרצ'ארג'ר), דיאטה של כמה קילוגרמים, חלקים מסיבי פחם, אלקטרוניקה ייעודית למירוצים ושלדה שכוילה, איך לא, עבור הרינג.

אני מתיישב מול ההגה. משום מה נדמה לי שהסביבה טיפונת ספרטנית יותר משל ה-XK הרגילות, אבל הסירו דאגה - גם כאן מדובר בפלסטיק, בעור ובעץ באיכות עילאית. אני לוחץ על כפתור המתנע ומיד שוכח זוטות מעין אלה. יגואר רוצים שכולם, אבל כוווווווולם ידעו שיש לך S ולא סתם R, ולחיצה על הדוושה מעיפה מהאגזוז נהמות שמהדהדות קילומטרים רבים, ואני לא מגזים.

אנחנו יוצאים לכיוון המסלול, ואני מתמכר להגה. אפס השהיה והבנה מדויקת של מה שקורה שם למטה נותנים תחושה שההגה מחובר ישירות לגלגלים ולא דרך כל מיני גיזמואים ומשאבות הידראוליות. זה משדר מכונית מירוץ וזה כיף, אבל בואו נראה מישהו - נאמר אחד שממהר לחנות השעונים היוקרתית שלו בכיכר המדינה - נדחק עם זה לחניה הצפופה ליד הקפה כשכולם מסתכלים.

אנחנו עוברים את מחסום הכניסה לרינג. ה-S של סשה מעלה דציבלים ויוצאת להמראה כשאני צמוד-צמוד מאחוריו. המיאוץ של הישורת הראשונה, אל סביבת המאתיים, נגמר בשורה של סיבובים חדים אבל לפחות עם אספלט רחב. סשה מתחיל לברוח לי, ותוך כדי מחלק הוראות בקשר בצעקות די רמות: "בלי ברקסים! אמרתי בלי ברקסים!" או " הגה ישר! ישר! זה לא ישר, תיישר כבר!". קשה להבין אותו גם בגלל הרעש, גם בגלל הקסדה וגם מפני שהוא מדבר מן אנגלו-גרמנית, אבל כשאני ממלא אחר ההוראות, המהירות בעיקולים עולה פלאים. נהגים מזדמנים לא יכולים ללמוד את כל הסיבובים של הרינג ואת ה"קו" הנכון שיסחט מכל אחד מהם את מלוא הקמ"שים. סשה והמדריכים המקומיים משרטטים את הרינג מתוך שינה ויודעים בדיוק איך תוקפים כל עקומה ועקומה.

dועכשיו ברצינות. אנחנו מקיפים את הרינג 3 פעמים ויוצאים להפסקה בהאנגר. אני רטוב מזיעה וכואב לי הראש מהטלטולים, אבל השעון מראה צהריים מאוחרים, ואני חייב, אבל חייב, עוד מה-S הזאת לפני שהיום ייגמר. סשה מחייך ואומר, "הפעם נעשה את זה באמת מהר, הא?". חמש דקות קודם חשבתי שעוד קמ"ש בודד ואנחנו חוזרים בזמן, אבל אני מהנהן בביטחון וחובש את הקסדה.

הפעם אנחנו לא רק יגוארים אלא עם המועדון הגרמני, והחבר'ה האלה טובים. מה זה טובים, מדהימים. רק כשאתה מול ההגה באמצע עקומה, 170-180 קמ"ש בספידומטר, אתה קולט כמה מקצוענות צריך כדי לעקוף אותך במצב הזה כשבין אוטו לאוטו יש אולי 15 סנטימטרים וכוחות ה-G מנסים לפרק אותך ואת האוטו. בטלוויזיה זה נראה כל-כך קל.

הקפת החימום נגמרת, סשה מודיע שעכשיו זזים, ומועך את ה-V8. אחרי יום שלם הסיבובים הראשונים עדיין טריים בזיכרון ואני מצליח לשמור על הקצב שלו. אנחנו עוקפים כמה פורשים מהמועדון וסשה מודיע בקשר שהקצב טוב ואפילו נשמע נלהב. מה זה טוב, אני כועס לעצמי, זה מהירות של אלופי פורמולה. נראה שלא, כי סשה מעלה קצב ופתאום הפורשים נראים איטיים. אני מחקה את הקווים שלו, שכוללים גם כמה חיתוכי עקומות אגרסיביים ומפחידים עם גלגלים על הדשא מחוץ לאספלט. העומסים כל-כך גבוהים עד שאפשר לראות בעין איך צמיגי הענק מתעוותים בסיבובים, כמו גם את הנקודה המדויקת שבה אפילו השלדה המשובחת נכנעת לפיזיקה והזנב יוצא להחלקה אלגנטית.

הישורת המסכמת מתקרבת והמנוע האדיר בועט אותי בקלילות לאזור ה-250 קמ"ש, ויש לו עוד הרבה מה להציע. אבל סשה מחליט פתאום להיות זהיר. מתברר שזה בשביל להתפנות להודעה בקשר. "היה מרשים", הוא אומר. "אפילו מאוד. בואו נעשה עוד אחד כזה".

dשוב פרנקפורט. רבע לחמש, השמש שוקעת והמכונית שבאה להחזיר אותי למציאות מחכה מול ההאנגר. יום של 11 או 12 סיבובים - איבדתי את הספירה - מסתיים, וממש אי-אפשר לומר ששבעתי. אני מתמוטט על המושב האחורי, כדי להתעורר שעה וחצי אחר כך שוב בפרנקפורט, רק שהפעם בלי דיילת חייכנית ובלי ציפיות להמשך היום. קצת אחר כך, במסעדה תאילנדית משובחת בפאתי הצייל, המדרחוב של פרנקפורט, אני מדפדף בפנקס שמילאתי ומנסה למצוא את השורה שתסכם את היום. אבל המחשבה היחידה שחולפת היא אם יש סיכוי שיום אחד אפשר יהיה לעשות "יום מסלול" גם בישראל; נכון, יש רעיונות ומיזמים בשלבים שונים של מחשבה או של תכנון - מסלול ליד אילת, למשל - אבל גם קשיים אדירים. וגם אם יהיה בסופו של דבר מסלול, איך זה יכול להסתדר אם כל האוחזים בהגה יהיו עם מנטליות הנהיגה המקומית - ואתם יודעים בדיוק למה הכוונה.

המסקנה הגיעה יחד עם הקינוח, והייתה שדרוש נס. אז סגרתי את הפנקס, הזמנתי חשבון והלכתי לישון.