אמש (ג') התקשר אליי חבר, מקור אמין בנבכי היחסים שבין פוליטיקאים לאנשי תקשורת. "אתה לא מבין", כמעט צעק האיש, בדרך-כלל שלו ורגוע: "יש כאן מהלך מתוכנן בקפידה: ביבי וליברמן חזקים מאי-פעם ומנצלים את כוחם המוחלט בממשלה ובכנסת. ביבי התחיל מתחת לפנס, ברשות השידור, אבל ניצל את המומנטום כדי להמשיך לערוץ 10, ואפילו לא ערוץ 10 הוא המטרה, אלא שליחת מסר ברור לערוץ 2. הנה, אתמול היו צריכים לדבר גם על איחוד חברת החדשות שלהם, והדיון נדחה כדי לאפשר לפחד ממה שקרה לערוץ 10 לחלחל", כך המקור.
גם אם צודק אותו חבר, הרי שממשלת נתניהו לא המציאה כלום. למעשה, אילו הדבר היה תלוי בממשלה בלבד - אפשר שלא הייתה כאן טלוויזיה עד היום: אזרחי ישראל הם שכפו את הטלוויזיה על הממשלה, עם רכישה מואצת של מקלטים אחרי מלחמת ששת הימים וצריכה של תוכניות מירדן וממצרים.
הממשלה, שחששה מחשיפה לתעמולת אויב באמצעות הטכנולוגיה החדשה, החליטה שאי-אפשר עוד להישאר מחוץ למשחק. בצד ההחלטה הזו, נולדה גם חקיקה שנועדה להבטיח כי הטלוויזיה לא תצא משליטת הממשלה.
גם כחלוף 25 שנה מיום הקמת הטלוויזיה הישראלית, עת הוקם הערוץ השני, דאגו הפוליטיקאים להשאיר בידיהם מנגנוני פיקוח: לכאורה כדי להבטיח את איכות וגיוון השידורים, למעשה כדי לשמר את התלות ברגולטור.
אפשר בהחלט שהממשלה הנוכחית מתנכלת לערוץ 10 (אחרת קשה להסביר אכיפה ביד רמה של משמעת סיעתית בהצבעה על דחיית החזר חובותיו של הערוץ), אולם במדינה מתוקנת, תכנים שמשדר ערוץ טלוויזיה מסחרי (כמו גם הישרדותו) אינם מעניינה של הממשלה.
ישראל רחוקה מלהיות מדינה מתוקנת בתחום הזה, אבל את העיוות הזה אי-אפשר להדביק לנתניהו: מפא"י ההיסטורית התחילה, מפא"י ההיסטרית (ממשלת רבין השנייה שבתקופתה קם הערוץ השני) המשיכה, וכמו בתחומים אחרים בחיינו: המהפך הפוליטי לא שינה את השיטה, אלא רק שכלל אותה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
