שביל הבריחה

שתי נשים תחת קורת גג אחת ובחוץ גשם ששוטף הכול פרט לדמעות. מג (דבורה קידר), ערירית כבת 80, מורין (ליליאן ברטו), בתה כבת 40 שטרם ידעה גבר. הן מתעללות זו בזו פסיכולוגית ופיזית, מנהלות מערכת יחסים שרובה ככולה תיעוב ושנאה עזה, אבל הן גם תלויות זו בזו. תלות הרסנית, שדבר טוב לא יכול לצמוח ממנה. הבת סועדת את אמה אבל ממתינה שהיא תמות, בשביל שהיא תוכל סוף-סוף להתחיל לחיות. האם לא מוכנה לשמוע מזה, היא לוקחת ויטמינים וסידן, שהבת מערבבת לה על מנת שלא יישארו גושים, ואם זה תלוי בה היא תחיה לנצח, ולנצח תעשה לבתה את המוות.

המחזאי האירי מרטין מקדונה ממקם את התא המשפחתי האומלל הזה על אי בודד של קיום. שם הכפר הוא לינאן שבאזור קונמארה שבמחוז גולויי באירלנד, אבל למרות השם הארוך, בפועל מדובר במרחב סימבולי בניחוח סמואל בקט. באותה המידה ניתן היה לקרוא לכפר שום מקום או כל מקום.

המשמעות העיקרית של לינאן ושל הבית על הגבעה שבו מתגוררות מג ומורין, היא היותם מנותקים. ניתוק שמאפשר למחזאי לבודד את התלות האיומה של הנשים זו בזו ולהפוך את התופת הרגשית לחוויה גנרית שאינה תלויה בזמן או במקום.

הדרך היחידה לברוח מהמציאות הזו היא להימלט מלינאן. כך עשו שתי האחיות של מורין, שהותירו לה את הטיפול באם, כך עושה גם המחזר פאטו דולי (אמנון וולף המצוין), שלאחר ששב לכפר משנים של עבודה קשה באנגליה, חולם על העולם החדש, ארץ האפשרויות שמעבר לים, אמריקה, שם רצות בנות "משמר המפרץ" על החוף. הוא מאיים לשבור את הסטטוס-קוו האיום בין האם לבת, ורוצה לקחת את מורין עמו כדי שתהיה לו לאישה. לאם יש תכניות אחרות.

תצוגת משחק סוחפת

הבמאי חנן שניר מנווט היטב את המלודרמה המניפולטיבית שרקח מקדונה, ולמרות הקצב האיטי של ההתרחשויות, הוא מצליח לשמור את הצופה כל העת דרוך לקראת ההתרחשות הבאה. שניר משכיל גם שלא לדוש יתר על המידה בתסכולים שנובעים מהייחוס האירי של הדמויות, ושומר על ההתרחשות באותו מרחב סימבולי שמאפשר לכל צופה, ולא משנה אם הוא אירי או ישראלי, להתחבר ליסוד הנפשי שבבסיסן של השתיים.

זה המקום להתעכב על האם והבת, דבורה קידר וליליאן ברטו בתפקידים מלאי עוצמה. השתיים מעצבות דמויות אמינות אחת אחת ומצליחות לפרוט על קשת של רגשות, מאמפתיה ורחמים ועד לכעס, ולעורר בצופה זעם, סלידה ולא מעט תדהמה. הישג תיאטרלי נהדר של שתי שחקניות מצוינות, שמוצאות כימיה במחזה הלא פשוט הזה, ומעצבות אותה בדמותן. קידר מציגה אם מהגיהינום שלידה האימהות במחזות של חנוך לוין נראות כראויות לתואר אם השנה. ברטו מייצרת דמות בלתי צפויה, פגיעה ופוגעת, כזו שהולכת כל הזמן על הקצה, בתצוגת משחק סוחפת.

והערה לסיום, מקדונה קרא למחזה "מלכת היופי של לינאן". יש בכך לא מעט מן הסרקסטיות לנוכח עליבות הדמויות, אבל גם פתח לאופטימיות. בכל מקום יש יופי, גם במקום האומלל מכל, ובכל מקום יכולה להיות גם מלכת יופי בעיני המתבונן המאוהב. כל שהיא צריכה כעת הוא להביט במראה ולקחת את השליטה בגורלה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"מלכת היופי של לינאן" מאת מרטין מקדונה, תרגום: דורי פרנס, בימוי: חנן שניר, תיאטרון הבימה