האשכנזיה דפני ליף

האם גם אתם חשתם לאחרונה במשב רוח מוזר המכה בפניכם, וגורר אחריו שובל עם ריח נפטלין מעורב בכמות נדיבה של הבושם "פויזן"? סביר להניח שגם אתם נקלעתם למערבולת הזמן שהחזירה אותנו לשנות ה-80, ככה פתאום, בסוף 2011.

אתה פותח עיתון, ובעמוד הראשון מתפרסמת ידיעה שמשה איבגי, רונית אלקבץ, אלון אבוטבול, יעל אבקסיס, קובי אוז, חיים אוליאל וחנה אזולאי-הספרי - מיטב האמנים יוצאי עדות המזרח - יוצאים למאבק. לא נגד העלאת מחירי המזון, או בעד הגדלת תקצוב הדיור הציבורי והעסקת עובדי הקבלן כעובדים מן המניין.

כולם התפנו מעיסוקיהם החשובים כדי לחתום על עצומה הקוראת לוועדה למינוי שופטים למנות שופט ממוצא מזרחי לבית המשפט העליון, המצטרפת לדרישתו של השר גלעד ארדן, חבר הוועדה, לפתוח את רשימת המועמדים לעליון ולצרף אליה מועמד מזרחי.

כאילו לא היתה לפני רגע מחאה חברתית סוחפת שהעמיקה את הבסיס המשותף של הציבור הישראלי, ונדמה היה שהצליחה למחוק את שאריות האפליה שהיתה נהוגה כאן לפני 30 שנה. רק נדמה. רק אשכנזים מכפר שמריהו שקוראים להם דפני ליף, או של חנונים מהאוניברסיטה עם שם המשפחה שמולי יכולים לחשוב ככה. מונופולים ומחירים שערורייתיים לא מעניינים אף אחד חוץ מהם.

הבעיה האמיתית של החברה הישראלית היא דחיקת המזרחיים ממשרות בכירות. לא פחות. עוד מעט נלבש חותלות, נלך עם שיער נפוח להחריד, איפור כבד וכריות כתפיים המזעזעות.

המאבק הזה יכול היה להיות מוצדק, אם הוא לא היה בנוי מסיסמאות שחוקות. מישהו באמת חושב שכששופט כותב גזר דין, העובדה שהוא ממרוקו או וורשה תשפיע על חומרת העונש או להפך? מישהו מאותם אמנים אינטליגנטים באמת מטיל דופי עד כדי כך בבכירי מערכת המשפט הישראלית?

וכאילו לא די בכך, צנחה עלינו החלטתו המוזרה של שר הדתות יעקב מרגי. פתאום, ברוח שנות ה-80, כשהרבנות היתה המחתנת הבלעדית, נחתה עליו ההכרה שחובה לשמור על החוק ולקצץ במספר תעודות הנישואים שניתנות לרבני צוהר. בקיצור, לסגור להם את הביזנס. דווקא עכשיו היה דחוף לו להחזיר אותנו ברוורס עצבני 30 שנה אחורה, כשנישואים רפורמיים או אזרחיים היו קורים רק באמריקה.

עצבן אותו שרבני צוהר חביבים על חילונים גמורים שמוכנים להתחתן רק אצלם ונוגסים, לדעתו, בכוחה של הרבנות. קידמה, ראש פתוח, גשר, חיבור, כל אלה מונחים ריקים מתוכן שאולי מתאימים ל-2011.

אני לא טוענת שחורף 2011 הוא "שלאגר גדול", כמו היינו קוראים לזה אז. יש משבר כלכלי עולמי, איום גרעיני מאיראן, יקר לחיות פה, אבל זה הרבה יותר טוב מלהילחם שוב מלחמות שנגמרו. לזה אין לנו יותר כוח.