גילוי נאות: הכותבת ממוצא מזרחי

גילוי נאות: הכותבת ממוצא מזרחי. מזרחית שלא העלתה על דעתה שאי-פעם תכתוב את המשפט הבא: חובה למנות שופטים ממוצא מזרחי לבית המשפט העליון.

למה לא העליתי על דעתי? כי הרי הכול הכול תלוי ברצון, בהשקעה, בכישרון, ביכולת האישית, בשקדנות, בנכונות, אולי גם בטיפ-טיפת מזל, אבל למזל חייבים לעזור באופן פעיל, לפתוח לו דלת כדי שייכנס. בקיצור, למה להתעסק בעניין העדתי, זה לא נעים. זה מביך. זה נמוך. זה נתפס כתירוץ שגור לכישלון.

עד שראיתי לפני יומיים אמנים מזרחיים מצליחים, נפלאים וגאים כיעל אבקסיס, משה איבגי, רונית אלקבץ, חנה אזולאי-הספרי ועוד ועוד, מתארגנים, מרימים קול וקוראים: "אנו מסרבים לקבל מצב שבו בין המועמדים לבית המשפט העליון לא רואה לנכון הוועדה לבחירת שופטים לבחון מועמדים ומועמדות ממוצא מזרחי, וגם לא ערבי...".

התקנאתי באומץ-הלב והבנתי שאין ברירה אלא להודות בפומבי בעובדה הגלויה - יש דברים גדולים, חזקים וגבוהים יותר מכל הדברים היפים המכונים כישרון, מאמץ, השקעה וידע. לא חשוב כרגע מה הם הדברים האלה, אבל התוצאה שלהם היא שבבית המשפט העליון של מדינת ישראל, היושב כבית הדין הגבוה לצדק (לצדק!) יש מכסות.

אחד ערבי, אחד מזרחי, שנים רבות רק אחד דתי-מסורתי, שנים ארוכות לא נכנסה אישה לתחומי המקדש. גם כשפתחו סדק בדלת הדמוגרפית, חיפשו בשקט את השילוב המופלא והחסכוני: אישה-דתיה-אבא ערבי-אימא יהודייה ממוצא מזרחי. רק לא הצליחו אף פעם למצוא אנדרוגינוס כזה.

כולם מאותו הכפר

האמת המביכה היא שבבית המשפט העליון ישבו ועדיין יושבים יותר מדי אנשים דומים זה לזה, אותה שכונה, אותו מוצא, מסלול מקצועי, הלך-רוח, אותה תודעה חברתית, שפה, זווית ראייה ציבורית, אותו עולם מושגים. קבוצה קטנה וסגורה של אנשים מוכשרים ומצוינים, שעברו שנות גיבוש בעולם האליטות הסגור שלהם, הגיעו עד הלום ונעלו מאחוריהם את הדלת.

12 שופטי העליון שמונו מקום המדינה ולאורך שנות ה-50 היו כולם גברים אשכנזים, אחד מהם היה דתי. מתוך 14 שופטי העליון שהתמנו בשנות ה-60 וה-70 היו שניים מעדות המזרח ואשה אחת, מרים בן-פורת, שנכנסה לשם רק 29 שנה אחרי הקמת בית המשפט העליון. בשנות ה-80 וה-90 התמנו לבית המשפט העליון 19 שופטים, ביניהם 4 יוצאי מזרח ו-4 נשים.

בשנת 1996 כיהנו, בראשונה, 3 נשים בעליון. בשנת 2006 התמנתה נשיאה ראשונה, דורית ביניש. הגידול בהשתתפות נשים בעליון לא שיקף דווקא שינוי במעמד האישה, אלא יותר את הגידול בחלקן בשירות המדינה בכלל ובפרקליטות בפרט.

בשנת 2001 מונה המינוי החסכוני האולטימטיבי: השופט אדמונד לוי, שהוא גם מזרחי וגם דתי. בשנת 2004 מונה שופט ערבי ראשון למינוי קבע בעליון, סלים ג'ובראן.

שפת המניפולציות

טיעון ראשון: "המשפטן הכי הכי טוב".

הפרשנות: מה זה בכלל משנה ספרדי, דתי, אישה, אשכנזי - מי בכלל חושב על זה כשבוחרים שופט עליון. הכי הכי חשוב שאלה יהיו המשפטנים הכי הכי טובים, הטובים מכולם, גאוני המשפט של הדור, המוחות המשפטיים הטובים ביותר הקיימים בישראל. כך אומרים אלה שלא נעים להם או מתחמקים מהדיון הנוכחי.

המשמעות: כל מי שייבחר עכשיו על הכיסא המזרחי הוא - אוטומטית - לא הכי הכי טוב, לא גאון, לא המוח... אם ייבחר - תמיד ייחשב כמי שנכנס מרחמים, רק כדי לעשות טובה ולסתום את פי המזרחיים המיוצגים על-ידי איזה פוליטיקאי יבבן ושוחר קולות.

המסקנה: בכלל לא כדאי לו (לשופט המזרחי העתידי) ולא כדאי לנו (המזרחים הבכיינים) שיבוא שופט עליון לא-ממש-עליון. אתם לא צריכים את זה, תאמינו לנו, רומזים הכי-הכי-הכי-טובים.

טיעון שני: "השד העדתי".

פרשנות: זה המונח השגור למצבים בהם אין תשובה שמבוססת על היגיון, סבירות ואמת. הוא רומז על רגשי נחיתות עמוקים, על תחושת ה"דפוק", ועיקר העיקרים - על מי שמחפה ומתרץ את כישלונו האישי והמקצועי בגזענות ובאפליה לרעה. רק אמרת שד עדתי, ומיד כל המזרחים סותמים את הפה. שלא יגידו עלינו שאנחנו כישלונות.

המסקנה: עדיף לכם לשתוק.