געגועיי לברלוסקוני

פעם נשאלתי בן איזה לאום הייתי מעדיף להיות, לו התאפשר לי לבחור לפני לידתי. לא הייתי צריך לחשוב רבע שנייה כדי להשיב: איטלקי. אני אוהב את גישתם האופטימית לחיים, את אהבתם לבדיחה טובה, את הקלות שבה הם מתנהלים, את האסתטיקה שלהם, את הטעם הטוב בלבוש, באוכל ובאמנות - ובעיקר את העובדה שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות.

הם פשוט, בהכללה, אוהבים את החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי בעיות ותקלות מתמצה כולה במילה: "אה...", שמשמעותה "זה מה יש", או "לא נורא", או משהו כזה.

האיטלקי האולטימטיבי

סילביו ברלוסקוני הוא האיטלקי האולטימטיבי. יש בו כל מה שמאפיין את בני עמו: שרמנטי, אלגנטי, פיקח, אוהב נשים, אוהב חיים, מושחת, מוכשר. היה משהו מרתק בצפצוף שלו על מוסכמות ועל החוק. גברים העריצו אותו, כי רבים רוצים להיות כמותו. נשים נמשכות אליו, כי הן יודעות שיקבלו ממנו גוד-טיים, ובצורה שאינה בלתי-מכובדת.

ברור מאליו שהוא היה מעין חייזר בעולם המנהיגים העולמי. בפגישות של ראשי שבע המדינות הגדולות, למשל, רואים ששה פרצופים רציניים מאוד, וברלוסקוני אחד, שנדמה כי הוא משקיף על האירוע בלגלוג מסוים, בריחוק.

הוא תמיד נראה לי באירועים כאלה כמי שמצפה בקוצר רוח שיסתיימו, כדי שיוכל לפרוש אל אחת מאחוזותיו, שם ממתינים לו היפים והיפות, שאת חברתם אהב הרבה יותר מאת זו של אנגלה מרקל או סרקוזי - הנשיא, לא אשתו.

לו כולם היו ברלוסקונים

כן, אפשר לתהות אם מנהיג של מדינה יכול להרשות לעצמו התנהלות כזאת, המבטאת קלות דעת. אפשר לתהות. אבל אני חושב שאם כל מנהיגי העולם היו ברלוסקונים, העולם היה נראה טוב יותר. בוודאי שמח יותר. לו כולם אהבו לחבק נשים, במקום לריב עם גברים - היינו מקבלים פחות מלחמות וסכסוכים, הרבה יותר שמחה.

לא נראה לי שאדם כברלוסקוני ייצא בקלות למלחמה על כל נושא שהוא - כי הוא לא רק מדקלם את הסיסמה "עשו אהבה, לא מלחמה" - הוא מקיים אותה באורח חייו.

והוא לא מנסה להעמיד פנים שהוא אחר ממה שהוא. להיפך, בהתנהגותו הוא אומר - זה אני, ואני אוהב את עצמי ככה. ואם אתם לא אוהבים, זו בעיה שלכם. אבל רוב העם האיטלקי כן אוהב. כבר שנים רבות שהציבור האיטלקי רוצה את ברלוסקוני. כי הוא כמותם. הוא איטלקי.

האפרוריות שאחריו

עכשיו אנחנו נשארים עם המנהיגים הקונבנציונליים. אולי הם יותר ישרים מברלוסקוני, אולי הם לא בועלים קטינות - אבל הם מה זה אפרוריים. גם כשהם כבר מנפיקים שערורייה עסיסית, הם כל כך נבהלים, מתנצלים, מחווירים. אני לא זוכר את ברלוסקוני מתנצל. זה אולי לא כל כך מקובל, אבל זה כל כך מרענן, מעניין, לפעמים מרתק. לי הוא יחסר.