סופה של מערכת המשפט

הצעת החוק לעריכת שימוע פומבי בוועדת החוקה למועמדים לבית המשפט העליון לא צצה יש מאין בשבוע שעבר. היא הונחה על שולחן הכנסת כבר לפני 4 חודשים, והבוקר (א') הייתה אמורה לעמוד להצבעה בוועדת השרים לחקיקה, אך בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו ההצבעה נדחתה.

אם לא היה מדובר בעניין רציני, המאיים לזרוע הרס במערכת המשפטית הישראלית, היה אפשר לקבוע כי ההצעה היא סוג של בדיחה, קריצה עצומה של יוזמיה, חברי הכנסת יריב לוין וזאב אלקין - השווה בדיוק את הגיחוך שבו נתפסו השניים בעדשת מצלמות הטלוויזיה.

לפי ההצעה, שמו של מועמד לעליון לא יעלה לדיון בוועדה לבחירת שופטים, אלא לאחר שוועדת החוקה של הכנסת תערוך לו שימוע פומבי שישודר בשידור חי, ובו יישאל "בכל הנוגע לעמדותיו המשפטיות והחוקתיות, לתרומתו לחשיבה המשפטית, לתפיסת עולמו הנוגעת לשאלות צדק ומשפט, לעניין האיזון הראוי לדעתו בין ערכים שונים ולעניין תפיסתו את עיקרון הפרדת הרשויות". מדובר בניסיון שטחי להעתיק את ההליך הנהוג במינוי שופטים פדרליים בארה"ב, שאותם מציע נשיא ארה"ב והעוברים שימוע בסנאט לפני אישורם.

אם זה עובד באמריקה, למה לא כאן? ראשית, כי לא כל מה שיש באמריקה הוא בהכרח טוב, וגם אם הוא טוב לאמריקה - לא ניתן להעתיק בשיטה עיוורת רכיב אחד מהליכי מינוי שופטים משיטת המשפט האמריקאית לזו הישראלית.

מדובר בשתי שיטות שונות בתכלית: בארה"ב מינוי שופטים פדרליים הוא פוליטי לחלוטין. הנשיא מציע מועמדים לשפיטה הבאים משורות מפלגתו שלו, הסנאט בוחן אותם כדי לוודא שהם אינם מצויים בנקודה קיצונית מדי על הסקאלה הפוליטית, כך שמקצועיותם המשפטית גוברת על האוריינטציה הפוליטית שלהם.

בישראל, האתוס הוא הפוך: אם יש ערך מרכזי אחד במערכת המשפט הישראלית, הוא נקיונה מהשפעות פוליטיות והנתק המוחלט השורר בין הפוליטיקה לבין השפיטה. חלחול של שיקולים מפלגתיים, או מינוי שופטים על-פי נטייתם הפוליטית, יהיה סופה של המערכת המשפטית.

"שימוע" למועמדים לבית המשפט העליון קיים כבר היום בוועדה לבחירת שופטים. חברי הוועדה שואלים את המועמדים בדבר תפיסת עולמם המשפטית המקצועית, אך נזהרים שלא לגלוש לשאלות פוליטיות.

אלא שאם השימוע ייערך בכנסת, במתכונת קרקסית, עד מהרה מועמדים לעליון יאושרו או ייפסלו על סמך עמדותיהם הפוליטיות, שעליהן הם יישאלו ללא כחל וסרק, במסווה או במישרין. אף מועמד ראוי לא ירצה להעמיד את עצמו בפני זובור שכזה, הכולל סדרת שאלות בלתי ראויות שאיש לא יוכל לסנן, שבסופן ניצב החשש להיפסל.

הצעת החוק לעריכת שימוע מצטרפת לסדרת הצעות חוק נוספות שעניינן המערכת המשפטית, וכולן בעיתוי הנוכחי. אלא שיש להפריד בין הצעה זו, שאין לה ולו בדל של צידוק, לבין הצעות אחרות: ההצעה לשנות את האופן שבו בוחרת לשכת עורכי הדין את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים - שתעלה מחר (ב') להצבעה בקריאה טרומית במליאה - אינה פסולה מעיקרה, והיא מעוררת התנגדות רק בשל העיתוי והבהילות שבה דוחפים אותה.

"חוק גרוניס", שמטרתו לבטל את מגבלת יתרת הכהונה ולאפשר לשופט, אשר גרוניס, להתמנות לנשיא העליון בפברואר הקרוב, אף שהוא "חוק פרסונלי" המקודם מתוך כוונה קונקרטית לשנות את מצבו של שופט מסוים, הוא חוק טוב בעיקרו. מלבד זאת, אבירי שלטון החוק צריכים להיות הראשונים לתמוך בו: בזכותו יישמר עיקרון הסניוריטי בבית המשפט העליון.

מס השפתיים של העליון לקצב

בקריאה ראשונה של פסק דינו של העליון בעניינו של משה קצב, נראה היה כי השופט סלים ג'ובראן חוזר במדויק על הקו המיליטנטי של שופטי המחוזי ביחס להיבטים התקשורתיים של הפרשה. ג'ורג' קרא וחברותיו במחוזי מתחו ביקורת חריפה הן על התנהלותם של כלי התקשורת בסיקור פרשת קצב, והן על המופעים התקשורתיים של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז.

אלא שהתעמקות בדברים שכתב השופט ג'ובראן, שדן ב"שפיטה הציבורית וחריצת הדין ללא משפט" במסגרת פרק ההגנה מן הצדק, מגלה גישה מאוזנת יותר מזו שנראתה במבט ראשון.

ג'ובראן טורח ומציג גם את הכף האחרת של המאזניים - זו המגלה הבנה הן למדיניותן של רשויות אכיפת החוק למסור דין וחשבון לציבור על מצב ההליכים נגד אנשי ציבור בכירים, והן לנטייה המובנת - ויש שיאמרו לחובה המקצועית והציבורית - של התקשורת לסקר בהרחבה פרשה מעין זו.

בעניין "השפיטה הציבורית" מצד התקשורת, הולך ג'ובראן לקראת קצב יותר מאשר בכל סוגייה אחרת. ואולם, נוכח העובדה שהדבר לא הועיל לקצב ולו במעט - לא בביטול כתב האישום ואף לא בהקלה של גזר הדין - נראה כי השופטים החליטו להסתפק ברטוריקה ותו לא.

ג'ובראן משלם את מס השפתיים הצפוי, כשהוא קובע כי "העברת ההליך המשפטי אל המגרש התקשורתי אינה ראויה, ובפרשה זו חצה העיסוק התקשורתי כל גבול". אלא שאז הוא עושה סיבוב פרסה - ומפרט שורה של נימוקים המצדיקים את התנהלות כלי התקשורת, ובאופן חלקי גם את המדיניות התקשורתית של רשויות התביעה.

עם זאת, מזוז לא יצא נקי מביקורת. בעניין זה, ג'ובראן מזכיר את הראיון שהעניק מזוז לתוכנית "לונדון וקירשנבאום" חודשיים לאחר תחילת החקירה, ואת הראיון שהעניק ל"פגוש את העיתונות" יומיים לאחר חתימת הסדר הטיעון.

לפחות בעניין "לונדון וקירשנבאום", אני נכון לשנות את דעתי ולהסכים כי דברי היועץ - ולפיהם "האופציה של עלילה נראית לי די קלושה" - לא היו ראויים בעיתוי שבו נאמרו. זכותה וחובתה של העיתונות לשאול את היועץ על התיקים הפתוחים על שולחנו, ובוודאי על החקירה הפלילית המתנהלת נגד נשיא מדינה מכהן, אך יש טעם לפגם בכך שהיועץ מספק הערכה של עוצמת הראיות בעוד איסופן לא הסתיים.

בעניין "פגוש את העיתונות" - שם אמר מזוז כי קצב "התנהג לאורך שנים התנהגות של עבריינות מין סדרתית" - איני רואה כל פסול. מדובר בדברים שנאמרו יומיים לאחר שקצב עצמו חתם על הסדר טיעון, שאף שהיה קל במיוחד, כלל מרכיב סדרתי - שני אישומים, שתי מתלוננות - שבהם נכון היה להודות.

ביקורתו של ג'ובראן על התבטאות היועץ במועד זה נראית כמכוונת לשמר את הנוהג לכבד את בית המשפט, שלפיו אין קובעים קביעות נחרצות טרם בית המשפט פסק בעניין. אלא שאת "עיקרון הכיבוד" יש לאזן אל מול אינטרסים חשובים לא פחות, כמו הצורך להסביר לציבור את הרציונל של הסדר הטיעון, נוכח ההתקוממות נגד מה שנראה שהתנהלות סלחנית באופן בלתי סביר של היועץ כלפי הנשיא, שלא לומר טיוח.

לצד זאת, אין ברירה אלא לקבוע כי כמו במחוזי, גם ג'ובראן מסיק מסקנות על התנהלות התקשורת, המוכיחות אי-הבנה בסיסית בחומר. סנגוריו של קצב הגישו לשופטים לא פחות מ-8 קלסרים מלאים גזרי כתבות מהעיתונות, והשופטים הזדעזעו וכינו זאת "תופעה מסוכנת".

אולם חלק מהכותרות שג'ובראן טורח לצטט ברשימה ארוכה, מהוות פרסומים לא רק לגיטימיים אלא הכרחיים, שאלמלא פורסמו הייתה העיתונות מועלת בתפקידה. כותרת כגון "המשטרה: להעמיד את הנשיא לדין על אונס", שפורסמה למחרת פרסום הודעת המשטרה בתום החקירה, שכללה המלצות על סעיפי אישום, מהווה דיווח הכרחי, ראוי ולגיטימי.

לא שלא היו חריגות מצד התקשורת לאורך שנות הפרשה, אך היה צריך לברור את הממצאים טוב יותר.