החבר רומנו כותב לעובדי פרטנר

"עובדים מרוצים הם שגריריה האדיבים של החברה ומהווים נכס עבורה". על המשפט הזה, ממארס 2007, חתומה הנהלת פרטנר, שהסבירה בהתייחסות רשמית ל"גלובס" מדוע החליטה שלא להעסיק עובדים באמצעות מיקור חוץ, למעט מקרים בודדים.

4 שנים מאוחר יותר, פרטנר הולכת בכיוון ההפוך. לא רק שהיא מפטרת מאות עובדים, היא גם מתכוונת להעביר מאות אחרים לחברות חיצוניות. האם פניית פרסה כזאת נובעת אך ורק מהבדלי הגישות בין המנכ"ל הנוכחי חיים רומנו לקודמו יעקב גלברד? ספק רב. סביר יותר שמדובר בהבדלי התקופות.

אמנם בסתיו 2011 מדברים על צמצום העסקת עובדי קבלן ומיקור חוץ, אבל רק בקיץ 2011, אותו קיץ מפורסם שלווה במוזיקת רקע רומנטית, דיברו על תחרות בכל מחיר. לא על איכות השירות, לא על העסקה הוגנת - רק על המחיר.

אף אחד לא התעניין בעובדי תנובה בדרך להוזלת הקוטג'; אף אחד לא עצר לחשוב מה יקרה לעובדים של פרי גליל אם יסירו את המכס על יבוא מוצרי המזון; או מה יקרה לעובדי חברת מגבות ערד אם יסירו את המכס המינימלי שעוד נותר על מוצרי הטקסטיל. כך, המחאה "החברתית" קידשה את הצרכנים על חשבון העובדים, למרות שכל עובד הוא גם צרכן וכל צרכן הוא גם עובד. כמו גלגל שמסתובב לו.

רומנו, בדיוק כמו יתר חבריו המנהלים, יודע שהוא צריך להתמודד עם התחרות, תוך פגיעה מינימלית ברווחיות בעלי המניות. אחרי הכול, כולנו חברתיים עד שזה מגיע לכיס שלנו. או לסלולר שלנו.

כמעט היה ועד

בפברואר 2010 חשף "גלובס" כי קבוצת עובדים בפרטנר הצטרפה להסתדרות בניסיון לאגד את כל עובדי החברה, כ-7,000 איש ואישה באותם ימים. הקבוצה הזו הורכבה ממגוון רחב של נושאי משרה, החל מאנשי שירות לקוחות ועד טכנאים.

המהלך הזה לא יצא לפועל בסופו של דבר, בשל הקושי הרב לאגד עובדים שמרביתם צעירים, שלא בהכרח רואים בחברה את עתידם המקצועי. ניסיון דומה נכשל בעבר בחברת yes וגם בחברת הוט. בסלקום ובפלאפון, לפחות לפי שעה, שום מהלך כזה אינו בשל עדיין.

אפשר רק לנחש איך היו נראים הדברים, אילו אותה קבוצת עובדים בפרטנר הייתה מצליחה להשיג את חתימותיהם של למעלה משליש מעובדי החברה, כפי שדורש החוק, כדי שהנהלת פרטנר תכיר בהתארגנות הזאת. ספק רב מאוד אם מישהו שם היה מדבר היום על פיטורים של 1,000 עובדים.

ההסתדרות אמנם חתמה בעבר על עשרות ואולי על מאות הסכמי התייעלות עם המעסיקים השונים, אבל ניכר המרחק בין "התייעלות" לבין שחיקה ברווחיות. שום ועד עובדים, לפחות לא ועד מושחת, לא היה מסכים לזה. ועד כזה גם לא היה מסכים לדיבידנד הענק שמשך הבעלים אילן בן-דב, אשר ידע בדיוק אילו שינויים רגולטוריים צפוי לעבור השוק הזה. בן-דב הוכיח בינתיים כי פרטנר היא לא יותר מאשר סיבוב פיננסי עבורו, סיבוב שבו העובדים הם רק חלק מהתפאורה.

החבר רומנו

"מהלך של פרידה מעמיתים ומחברים ראויים הוא תמיד מהלך כואב", כתב בסוף השבוע רומנו לעובדיו. המשפט הזה מבטא שיא חדש של ציניות, ניתוק והתנשאות על העובדים שרומנו קורא להם "חברים". הרי אם הם היו חברים, הם לא היו קוראים על הפיטורים שלהם בעיתון.

רומנו מביע צער על ההדלפה, אבל הבעיה היא לא בהדלפה. היא בעצם העובדה שקודם מחליטים לפטר מאות עובדים, ורק אחר-כך חושבים לדבר איתם על זה. או יותר נכון: "לעדכן אותם".

החבר רומנו כותב לעובדים כאילו הוא מרצה לכלכלה, בקורס מבוא לשווקים משתנים. הבעיה היא שהוא אינו יכול להטיף דבר לעובדים שלו. לא רק בגלל אופן ההתנהלות שלו בפרטנר, אלא גם (ואולי בעיקר) בגלל ההתנהלות שלו כמנכ"ל אל-על. האיש קיבל אז שכר של מיליונים בזמן שהחברה הפסידה עשרות מיליונים.

במובן הזה רומנו הוא אולי מנהל חדש - אבל השיטה היא אותה שיטה ישנה ומכוערת.