בדיחה עם פרסי

הטור פורסם בגיליון נובמבר של מגזין פירמה

חמש וחצי שניות בערך התלבטנו בבחירת הנושא הבוער על סדר היום. שובו של גלעד שליט ואמנת הצניעות של התקשורת נראים כמו זיכרון רחוק. המבצע הבא בעזה, שרק לפני שבועיים היה נראה קרוב מתמיד, שוב התרחק, ושירת נשים היא בכלל אישיו "רך מדי" למגזין בעיתון עסקים. רק איראן עוד כאן, מצליחה להחזיק יותר משבוע בכותרות הראשיות, ופותחת מהדורות, מודרת ליום וחצי בעקבות שביתה כללית-חלקית במשק, ושוב חוזרת עם דוח של סבא"א.

כאן המקום לגילוי נאות. החיים שלי כעורך העיתון של צה"ל דווקא פשוטים יותר בשבועות האחרונים. בסוגייה האיראנית מושתת עלינו מדיניות הצנזורה, כמו כולם, ומבחינתנו הדברים לא השתנו, למרות שעברנו כבר 5 רמטכ"לים ולפחות 4 שרי ביטחון מאז התייצב האיום מטהרן על סדר היום לפני יותר מעשור.

"בעל ההון" שלנו (נסחר בבורסה תחת האות: צ), בניגוד לאחרים, רוצה שקט תעשייתי. ככה זה אצלנו. רק כך, הוא מסביר, הביצועים והמוניטין משתפרים. את ההתבטאויות הפומפוזיות, ההדלפות והפרשנויות אנחנו משאירים לאחרים.

אני מודה שאחרי שבועיים של פצצת סירחון איראנית בכל מערכות התקשורת, קצת התעייפתי מלקרוא, לשמוע ולצפות. ותאמינו לי, ביטחון ישראל ועתידה יקרים לי מאוד. מאוד.

אבל החתירה לדיון ציבורי הפכה לזרם שופכין אדיר של עיסת אינטרסים של הון ופוליטיקה, ולצידה כנראה רק זרזיף של מידע אמיתי ונחוץ במסווה של עיתונות חוקרת ומודאגת.

היה זה שיח שיש בו הכול מהכול. באותה נשימה לרצות לקיים דיון ציבורי חיוני, ובאותה נשימה להשתיקו. להלל את מי שמסר את המידע ולהכתירו כגיבור לאומי, ובמקביל לחרפו כעוכר ישראל וכדרוש חקירה.

לקרוא לשקט מוחלט ולהעביר מסרים על איום קיומי בפתח. אפילו סקר של כמה בעד וכמה נגד ראינו, ואולי הצעד הבא הוא בכלל לקרוא למשאל עם. הקצב המואץ והדלות באינפורמציה אמיתית לפחות מרגיעים אותי. אין יד מכוונת, אין אג'נדה אחת. כולנו מגששים באפלה, ואולי טוב שכך.

כמה מעט מילים נכתבו על יכולות מבצעיות, על התרחישים של היום שאחרי, על יכולת הספיגה של העורף ועל הברית עם הדוד סם, מול גודש דקות המסך שהוקדשו לפוליטיקאים שמגבים את השיח הער לצד אלו שמגנים את הדיבור בסוגיות שהשתיקה יפה להן, אך לא מוכנים לוותר על עוד רגע מול המצלמה.

כשאין לנו מידע אמיתי ובעל ערך להביא לציבור, צריכים להשיג אותו. להביא מומחים מהאקדמיה ומהתעשיות הביטחוניות, ללקט פיסות של אינפורמציה משפע של פרסומים זרים, למדוד מרחקים, לצייר תרשימים תלת-ממדיים ולהביא צילומי לוויין - לעשות הרבה דברים שדורשים השקעה ועבודה שחורה, ובעיקר מחייבים כתבים חרוצים וסקרנים שעוקבים אחרי הנושא בכל ימות השנה ומבינים באמת את מורכבות העסק.

יש בכלי התקשורת שלנו רק בודדים כאלה, ואיני מחשיב את עצמי כאחד מהם.

אז מה עושים כשאין בידינו אינפורמציה חדשה וסיפור אמיתי לספר? ממציאים כזה, או בלשון מכובסת מאירים את המציאות באור דרמטי שיביא לנו עוד קהל. בואו נגלה כמה עובדות שרובנו שכחנו להזכיר בסרט הפעולה שבנינו לעצמנו, וחמור מזה ציירנו לקוראים ולצופים שלנו בראש:

האימונים של טייסינו האמיצים באיטליה, בדיוק כמו אלה שהתקיימו שם (וגם ביוון) בשנה הקודמת ישבו חזק על גרף האימונים כבר שנה. גם מועדו המשוער של שיגור הטיל מפלמחים כחלק מניסוי חשוב נקבע חודשים מראש וכוון במדויק לעיתוי שמותנה בשורה של שיקולים טכנו-מקצועיים (ממזג האוויר ועד פריסת האוניות בים) שגם הרמות הבכירות ביותר לא יכולות להתערב בהם. כמובן שגם התרגיל של פיקוד העורף בחולון, ממש כמו ניסויי הצפירה האזוריים, לא נולדו עם הגל הפרסי הנוכחי, אלא הם חלק מהשינוי שעבר צה"ל בהתייחסות הרצינית לחזית העורף מאז מלחמת לבנון השנייה, שבמרכזה ההבנה שהעורף יעמוד במרכז המלחמה הבאה.

כל זה לא מונע מאיתנו, העורכים, להציג את הדברים כחלק מדרמה והתרחשות שעוד רגע יוצאת לדרך. עוד מעט ונדרוש גם מושב אחורי פנוי במטוס המוביל את התקיפה בשביל הצלם שלנו. האמירות הרשמיות של צה"ל שמכחישות כל קשר לעלילה שרקמנו מוצגות, אם בכלל, תמיד בסוף הדיווח ועם קריצה שכאילו אומרת "שלא יעבדו עליכם".

בינתיים, אפשר עוד לחייך בלי נסורת גרעינית בין השיניים, ולזכור שאחרי החורף והעננים, יבוא שוב אביב עם שמים כחולים.

אז בואו נוציא קצת אוויר מהבלון ונמשיך לקשקש עצמנו לדעת. בואו אפילו נקרא לציבור להציע שמות למבצע, כמו שעשו אברי גלעד וג'קי לוי ב"המילה האחרונה" בגלי צה"ל. "מבצע יהונתנ'ז", "איראניום", "לעוף על הגרעין", "נחום תקום", "אטום בילעם", מבצע סבא"א, "שטיח פרסי", "כור-היתוך" ו"שושן פורים" הם רק חלק מההצעות מלאות העוז והתקווה שיתחרו במחשב השמות הצה"לי.

הרי העם שלנו רוצה לדעת הכל, רוצה להחליט על הכול ובעיקר רוצה לא לצאת פראייר. אבל זה רק עד הרגע בו מגיעים לתכל'ס, כי אז הוא נסוג לאחור ורוצה שמישהו אחר יבקיע את הגול, וזו לא תהיה התקשורת.

הכותב הוא מפקד ועורך "במחנה"