עו"ד ליעד שהם על ספרו החדש ועל מקור ההשראה המיוחד

- איפה אתה מתגורר, ומדוע דווקא שם?

"הצפון הישן של תל-אביב. הסיבה העיקרית היא אשתי, שאינה מוכנה לעזוב את העיר. עם הזמן התחלתי גם אני ליהנות מהקצב של העיר, ההטרוגניות של האנשים, הסופרים והפיצוציות שפתוחים כל הלילה והאפשרות לשבת בבית קפה בשש וחצי בבוקר עם בני הקטן, כשיתר המשפחה עוד ישנה בבית. עם זאת, לפעמים, בלילה כשאני עושה סיבוב חמישי בתקווה נואשת למצוא מקום חניה, אני חולם על מקומות אחרים".

- איזה סופר השפיע במיוחד על כתיבתך?

"אמנון ז'קונט שלימד אותי לכתוב ספרי מתח, שיעץ, תמך ועודד אותי".

- מה היית מציע לעשות כדי להרחיב את הקריאה בקרב ילדים?

"להקריא, להקריא ולהקריא, ואז להמציא יחד איתם סיפורים וחלומות".

- ספר מתח אהוב במיוחד?

"סדרת הבלש מגרה של ג'ורג' סימנון. אני מאוד אוהב את הריאליזם, הדמויות המעניינות ופתרון התעלומה שנובע בעיקר מהבנת נפש האדם. אני משתדל ליישם עקרונות אלה גם בספרים שלי".

- איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"'טרופותי' מאת ג'וליה דונלדסון ואקסל שפלר. בגלל ההומור המשובח, התפניות בעלילה, התרגום המצוין לעברית והעובדה שאין מסרים חינוכיים על איך ילדים צריכים להתנהג ומה הם נדרשים לחשוב".

- אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד - מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?

"לבית קפה, כדי להתבונן באנשים וללמוד דרכם על המקום שבו אני נמצא. לאחרונה, אשתי ואני ישבנו בבית קפה בפריז והבטנו על משפחה שישבה ואכלה. גילאי הילדים היו כגיל ילדינו. אך הפלא ופלא, הם ישבו בשקט מופתי ואכלו את כל מה שהוגש להם, לא העבירו מזון מצלחת לצלחת, לא ניהלו משא ומתן על כל דבר, ודיונים על מה 'שבא לי' ומה 'שלא בא לי'. לא התאפקנו ושאלנו איך הם עושים את זה, רק כדי לזכות במבט תמה. 'מה זאת אומרת, איך?', שאלו. 'הדברים יכולים להראות אחרת?'. אוף, האירופאים האלה".

- מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"כשהייתי בתיכון לא ממש אהבתי את לימודי הספרות. קשה ליהנות ממה שנכפה עליך והוא בבחינת חובה. חוץ מזה, הייתי צעיר מכדי להבין את היצירות שלמדתי. שנים לאחר מכן, חזרתי לאותן יצירות וקראתי אותן בהנאה גדולה. ולכן, אני מניח שהייתי משנה שני דברים: האחד, הייתי מוסיף לתוכנית הלימוד טקסטים המותאמים לבגרות הנפשית של התלמידים, שמתרחשים בעולמם. והשני, הייתי מציע ללמד יותר איך לחשוב ולנתח טקסטים ספרותיים. בעתיד, זה מאוד ישתלם".

- מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי עת ספרותיים?

"אני חושב שמוספי הספרות הם קצרים מידי וצדדיים מדי. הייתי שמח לו תפסו מקום יותר נכבד בעיתון והיו עוסקים יותר בספרות פופולארית. יש לי תחושה שהצמצום וההדחקה לשוליים הפכו אותם למכונסים בתוך עצמם להתעסקות בסוג מסוים של ספרות. בכך הם הרחיקו עצמם מהתכתבות עם קהל רחב שקורא ספרים ובוודאי מעוניין לקרוא ביקורות".

- כיצד נולד הספר האחרון שלך?

"קשה מאוד לשים את האצבע על רגע נתון. כשמסיימים ספר ורוצים להתחיל חדש, יש תמיד רצון להיזכר איך זה נעשה בפעם האחרונה. קצת כמו מי שסובל מנדודי שינה ומנסה להיזכר איך נרדמים. אני חושב שספרי האחרון, 'מסדר זיהוי', החל לקרום עור וגידים כשצפיתי בסדרת הטלוויזיה 'הסמויה'. האפשרות לספר את הסיפור על-ידי כמה מספרים, כשלכל אחד השקפת העולם שלו, ריתקה אותי. ולכן, ב'מסדר זיהוי' מדברים השוטרים, הפרקליטים, העיתונאים, הנאשם, הקורבן, משפחותיהם ויוצרים תמונה פנוראמית ומלאה של כל הנוגעים בדבר".