רביב דרוקר מול יאיר לפיד - ראש בראש; עם מי אתם?

בפעם האחרונה שיאיר לפיד ורביב דרוקר נפגשו, היה זה כשבאו לנחם חבר משותף, עפר שלח, על מות אשתו. אחרי הפגישה החפוזה ההיא, ב-2009, יצאו יחד השלושה לבילוי חד-פעמי. הם ישבו ב-"כחול" שעל חופה של תל-אביב. מעולם לפני כן לא החליפו יותר מדי מילים. בימים בהם שניהם עבדו ב"מעריב", לפיד מעולם לא הגיע למערכת, לפחות לא כשדרוקר היה שם. אך הבילוי הזה נמשך שעות, אל תוך הלילה הקיצי של אותו אוגוסט. אנשים שהיו בסביבה מספרים שלפיד ושלח דיברו בעיקר, דרוקר האזין. לימים יספר כמה הוא מתרשם מאישיותו החיובית של לפיד, ככל הנראה תולדה של אותו ערב. לפיד מעולם לא התבקש בראיונותיו להתייחס לדעתו על דרוקר.

בשבוע שעבר, בו שניהם חלקו כותרות, הם לא החליפו מילה בעל-פה, רק הסתמסו. דרוקר היה זה שהחזיר את שאלת "לפיד לאן?" לכותרות, כשחשף בחדשות 10 את רשימת מנהיגי המפלגה החדשה אותה מבקש לפיד להקים לקראת הבחירות הבאות. לפיד שלח מסרון הכחשה מבודח לפיו דרוקר שכח לציין גם את ליידי גאגא ואת ציפי פרימו שישתלבו ברשימה. הסמס של לפיד היה של כותב מחושב, דרוקר קרא אותו מתוך הסלולרי בשידור וביים ריפורטריות.

באותו שבוע ממש, חטא גם דרוקר בנטייתו התכופה להפוך ממסקר למסוקר. על-פי בכירים בערוץ בו הוא עובד, רמזו מקורבי נתניהו כי בלעדיו יהיה להם קל הרבה יותר להציל את הערוץ. כשם שיאיר לפיד הוא כה ערוץ 2, כך הלך והתבהר כי דרוקר וערוץ 10 חד הם. הראשון, הוא המכנה המשותף, השני, הוא זה שלנצח יהיה מחוץ למחנה. שניהם, העמידו השבוע את מקום עבודתם בדילמה קיומית כמעט, ודחקו, כל אחד בדרכו, את הגבולות בהם אפשר ומותר לעשות שימוש בעיתונאות המסך.

בעוד האחד מאיים על הממסד בתחקיריו הטורדניים, השני קם עליו ביכולתו הפוטנציאלית לגרוע ממנו מנדטים. אז עד כמה באמת מקבילים שני הקווים שמייצגים שני אנשי התקשורת הללו? האם האחד הוא הנגטיב של עמיתו? השורות הבאות יאפשרו לכם לשפוט בעצמכם.

פגוש את העיתונות

ללפיד חשוב מאוד להדגיש שהוא עיתונאי, כבר מאז 1982. "חייכתי כשאנשים אמרו שאני לא עיתונאי, כי זו לא תוצאה של מה שאני, אלא של הגיל שלהם", הוא אמר בעבר בראיון ל"הארץ". "מבקרי טלוויזיה הם אנשים צעירים ואני ב-82' כבר הייתי רפורטר בלבנון. אני עיתונאי ותיק שבאמצע הקריירה שלו עשה גם תוכנית אירוח". "אני עיתונאי מאז 1982", הוא מצא לנכון להדגיש גם בראיון שהעניק בשבוע שעבר ל-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות".

לפיד אכן שירת כחייל סדיר ב"במחנה" במהלך מלחמת לבנון. מאז הוא גם הספיק לערוך את המקומון "תל-אביב" של רשת "ידיעות תקשורת", וכמובן להפוך לבעל טור פופולרי, קודם ב"מעריב" וכיום ב"ידיעות אחרונות". במקביל, הוא מגיש את "אולפן שישי" בחדשות ערוץ 2. מצד שני, קשה לומר שעל שמו רשומים תחקירים חשובים או גילויים דרמטיים. זאת כמובן אם מתעלמים מהחשיפה שלו מלפני כמה שנים, לפיה אהוד אולמרט הוא זה שהמציא את שם הסרט "אישה יפה".

דרוקר, מן העבר השני, הוא מנאייק. את שירותו העביר במשטרה הצבאית ולמד משפטים, אבל בהמשך, כשהחליט שהוא רוצה להיות עיתונאי, שיגר מכתבים לכל עורכי העיתונים בארץ והתקבל ל"מעריב" ככתב נדל"ן. בהמשך כיהן ככתב מדיני בעיתון ואז בגלי צה"ל. מאז 2003 הוא משמש ככתב וכפרשן הפוליטי של חדשות 10. בין חשיפותיו הבולטות, "יומני עומרי שרון", ופרשת "ביבי טורס", שעסקה באופן בו מומנו טיסותיהם לחו"ל של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובני משפחתו. "עיתונאי מהסוג שלי לא יכול להיות יאיר לפיד, שיש לו כל-כך הרבה חברים במעגלי עשייה. אני דואג שלא יהיו לי חברים במעגלים האלה", הוא אמר בראיון ל"ליידי גלובס". השנה זכה דרוקר בפרס סוקולוב.

הכי ישראלי בעיניי

"אתה!", הטיח בלפיד אביו, טומי ז"ל, כשהוזמן להתארח בתוכניתו, ונשאל על-ידו מה ישראלי בעיניו. ואכן, עבור ישראלים רבים מסמן לפיד את לב לבה של הישראליות, את הח' ב"אנחנו". "מחקרים העלו שיאיר לפיד מייצג ערכים חיוביים של ישראליות, קשב וחיבור למציאות. נתפס כמעודכן וצעיר ברוחו, ומשלב תכונות ייחודיות כגון יחס אישי, חום, אכפתיות, הוגנות ואמינות", דיווחו באגף השיווק של בנק הפועלים ב-2003, כשבחרו בו לפרזנטור של הבנק. לפיד ישראלי אולטימטיבי, כי הוא שם נרדף לשורה של מוסדות אולטרה ישראליים - "ידיעות אחרונות", ערוץ 2, יום שישי. כשדרוקר היה בכיתה ד', הילדים עשו עליו חרם.

"הייתי ילד בלתי נסבל: דעתן, שוויצר, מעצבן, אחד שחושב שהוא יודע תמיד הכי טוב", הוא סיפר בראיון ל"מעריב", ונראה שגם הוא יודע שמבחינת לא מעט צופים לא בטוח שהוא השתנה הרבה מאז, כפי שעולה, למשל, מקבוצות מיקוד שונות שעורכים בערוץ 10, שם הוא נוהג לקבל ציונים נמוכים. "כשמישהו אומר בקבוצת מיקוד, 'הוא יהיר', אני מבין מה הוא אומר", הודה.

אם לפיד ניחן בכישרון לתקוע דגל בלב הקונצנזוס, להסביר שהימין טוען ככה והשמאל טוען ככה ושניהם צודקים, ולבקר את מה שקורה במדינה רק בגלל שהוא, כמו כולנו, כל-כך אוהב אותה, הרי שהביקורת של דרוקר מתריסה. היא מעוררת אנטגוניזם ונתפסת לעתים כלא-פטריוטית, כמו בימי מלחמת לבנון השנייה.

לפיד, הוא הישראלי שאנחנו חושבים שאנחנו. משויף, על-עדתי במראהו, יודע לתת מילים לרגשות הכי מקומיים שלנו. דרוקר הוא אשכנזי סרקסטי שיודע לעקוץ איפה שהכי כואב. "אני קורא את הטור שלו כי הוא מבטא קול מאוד משמעותי בציבור - בדרך-כלל את רוב הציבור. בניגוד אליו אני בן אדם דווקאיסט", אמר דרוקר בהנאה ל"מעריב" על הטור של לפיד, "כשאני נכנס לחדר ו-4 אנשים מתבטאים בכיוון מסוים, אני אגיד הפוך. למה? זו האישיות שלי".

למה לי פוליטיקה

אם בעבר שיחק לפיד על התפר שבין העיתונאי לאיש הבידור, הרי שבשנים האחרונות הוא נמצא על התפר שבין העיתונאי לפוליטיקאי. כשנשאל על-ידי אילנה דיין בראשית 2010, אם הוא מתכוון לקפוץ לזירה הפוליטית, השיב: "אני אצטרך להחליט על זה לפני הבחירות הבאות... השאלה מה ידאיג אותי יותר, מה שקורה סביבי בארץ או איך החיים שלי נראים".

בהמשך נחשפה בקול ישראל הקלטה מתוך הרצאה שנתן, שנתפסה כמעין נאום בחירות לאור אמירות כמו "נחזור אל הציבור שהתחמק מאתנו, נכתוב חוקה, נשנה את שיטת המשטר. אנחנו נחזור אליכם, כי בלעדיכם אי-אפשר, עדיין לא מאוחר". הסערה שחולל הביאה אותו להתחייב בפני ראשי חברת החדשות של ערוץ 2, כי אם יחליט לפנות לפוליטיקה, יחיל על עצמו תקופת צינון בת חצי שנה.

בינתיים, בראיון שנתן בשבוע שעבר, הכריז לפיד שהפסיק לעשן סיגרים ולשתות וויסקי, וכי מכר את רכב הב.מ.וו שלו. אלה הכרזות שרק ציניקנים גמורים יפרשו כחוליה בשרשרת הכנותיו לקראת הקפיצה לבריכה הפוליטית, וכחלק מההתאמות הנדרשות על רקע המחאה החברתית. בסמוך לפרוץ אותה מחאה אף פרסם לפיד מאמר בולט ב"ידיעות" תחת הכותרת "מרד העבדים". הציבור נסחף, הברנז'ה לעגה.

גם בעברו של דרוקר יש אספירציות למעבר צד. "היו לי פנטזיות לתחום הפוליטי, גם בגלל שהתפקיד (הנוכחי) שוחק מאוד", הודה דרוקר בראיון ל"פירמה" ב-2006. "ככל שאני מתבגר אני מבין שזה לא יקרה. בפוזיציה שלי אתה מתמכר לחופש ביטוי שאין לך בפוליטיקה". באשר לכניסתו של לפיד לפוליטיקה, דרוקר מפרגן, "בעיניי הוא דמות מאוד ראויה... אני לא מבין למה שונאים אותו", אמר אשתקד ל"ליידי גלובס". "הוא אדם סופר מוצלח, שוחר טוב, לא נתפס במעשה רע מימיו".

שכניק ואני

מאז 2003 כותב לפיד טור אישי שבועי שמתפרסם כיום בעמודיו הראשונים של "7 ימים". כשלפיד מחליט לאגד בספר את הטורים השבועיים שפרסם במוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", הם יוצאים לאור בהוצאת "ידיעות ספרים", והריאיון שנועד לקדם את מכירת הספר מתפרסם בשער המוסף היומי של העיתון. כך קרה בשבוע שעבר, כשלפיד העניק ראיון לכתב העיתון רז שכניק, לכבוד יציאת ספרו "שוב עומדים בטור".

גם דרוקר זכה בכתבה אודותיו ב"ידיעות" בחתימתו של שכניק, וגם לו, כך נראה, שמור יחס מיוחד בעיתון של המדינה. באוגוסט 2008 פורסמה במוסף "7 לילות" של העיתון כתבת שער תחת הכותרת "חפיף דרוקר". מדובר היה בפרופיל לא מחמיא בלשון המעטה של פועלו העיתונאי של דרוקר, שכלל האשמות שונות בעניין מידת הדיוק בכתבותיו והאתיקה העיתונאית שלו.

דרוקר טען כי הפרטים המוזכרים בכתבה מופרכים, וכי ב"ידיעות" סוגרים איתו חשבון. בהמשך הוא אף הגיש תביעת דיבה נגד העיתון, אך זו הסתיימה בהסכם גישור בין הצדדים שכלל פרסום הבהרה בעניין הכתבה, בעמודי "7 לילות".

אני ואני

אותה כתבת תחקיר ב"ידיעות" רמזה למגלומניה באופיו של דרוקר. נכתב כי הרצון למשוך את כל המבטים בסופר הוא אחד מגורמי המוטיבציה שלו. גם אם זו הגזמה, קשה להאמין שללא הערכה עצמית מסוימת, יכול היה דרוקר לשאת את משיכת אור הזרקורים ההולך ומתעצם מעליו. הוא מנהל בלוג פעיל, מסכים לראיונות - גם עם אחרוני כתבי הברנז'ה - ומטפח תדמית של למך חביב וממושקף, שאמורה לטשטש את העובדה שמדובר באחד מהעיתונאים המסוכנים בסביבה.

הקשר של לפיד לאהבה עצמית, נראה קצת יותר ברור. הוא משרבב שפתיים בסוף כל משפט, ושולח מבט מצועף לפני המעבר לתחזית. כל מהלכיו, החזותיים והכתובים, מבקשים להיות נאהבים. הוא, לעומת דרוקר, מודד את הפלטפורמות שמכילות אותו. מסכים לראיונות בבית בלבד או לכל הפחות אצל פיגורות אייקוניות מספיק, כמו אילנה דיין.

שניהם כותבים בסגנון פשוט, ומדברים בגובה העיניים. למרות שהם קוראים גבוה ומבינים עמוק.

האלמנט השישי

בינואר 2008 הפך לפיד למגיש "אולפן שישי", תוכנית סיכום השבוע של חדשות 2, ופגש מולו את דרוקר ואת החבר עפר שלח, שהגישו את התוכנית המקבילה בערוץ 10. למרות שתוכניתו של לפיד סבלה בחודשיה הראשונים מרייטינג נמוך ביחס לציפיות, ברבות הזמן היא הותירה את שלח ודרוקר הרחק מאחור בטבלאות הצפייה.

עם או בלי קשר ללפיד, שגם ערך את המהדורה בחודשיה הראשונים - הניגוד בין אופיין של שתי התוכניות היה בולט, אם כי הוא בא לידי ביטוי בעיקר באריזה ובאווירה, ופחות באופי הכתבות עצמן. בעוד הפרשנים בפאנל של לפיד התהדרו בממלכתיות, אצל שלח ודרוקר הדעות הוגשו בעריכה קליפית תזזיתית, ושני המגישים התייחסו זה לזה ולצופים בחצי קריצה. אל מול פינה בשם "רשימת חיסול", הקפיד לפיד לסיים את המהדורה בהגשתו עם הפינה "אדם טוב אחד".

"החלטנו שאלינו יגיע מי שמחפש פרובוקטיביות בהגשה, ולא את מדורת השבט", אמר דרוקר ל"דה מרקר" ערב עליית התוכנית הראשונה בהגשת לפיד. "להפסיד לפצצת רייטינג כמו לפיד, זה כמו להפסיד במשחק מול ברצלונה".