אופס, נתקעתי

מערכות בחירות בארצות הברית מוציאות מן הדעת. הן ארוכות במידה בלתי רגילה. מערכת בחירות לנשיאות הייתה מתחילה פעם ברבע הראשון של שנת הבחירות. אנשים היו מציגים את מועמדותם, לפעמים, רק בתחילת האביב. עכשיו, יולי-אוגוסט של השנה הקודמת נחשב לכמעט-מאוחר-מדי. מועמדים רציניים מתחילים שנתיים קודם. בעצם, הם מתחילים שנים קודם, מאחורי הקלעים.

זו הסחת דעת, גם בשביל המועמדים וגם בשביל הציבור המתעניין. קשה להתעניין כל-כך הרבה זמן מראש. קשה לעקוב, אלא אם כן העוקב הוא נרקומן פוליטי. אם למועמד יש עוד כמה דברים בחיים - למשל אם הוא סנאטור, או ציר קונגרס, או מושל, או ראש עיר, או אולי אפילו נשיא - הוא אנוס לעבוד פחות.

ואין עניין מתיש יותר ומסיח יותר את הדעת מוויכוחי-הטלוויזיה. הם מתנהלים בתכיפות, באותו הרכב עצמו, פחות או יותר עם אותן שאלות. מאחר שאנחנו עומדים בשלב הפתיחה של מערכת הבחירות, עוד לפני הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות (שלושה בינואר 2012), איש עדיין לא נשר.

רשתות הטלוויזיה, המארחות את הוויכוחים, מציבות משוכות נמוכות מאוד לפני המועמדים המעוניינים. הם צריכים לקבל ממוצע של 2% בשקלול של שלושה סקרי דעת מרכזיים כדי להשתתף. שמונה עוברים את המשוכה הזו, וצפוף מאוד על הבמה (זו הבמה הרפובליקאית, צריך להגיד. לדמוקרטים אין מערכת בחירות של ממש, מפני שלנשיא אובמה אין יריבים. הוא ייאבק בציפורניו בבחירות הכלליות, אבל בבחירות המקדימות הוא ינצח בהליכה).

כאשר נפתחה עונת הוויכוחים, לפני חצי שנה, שרר הרושם הברור שהנה התחיל הפיהוק הגדול. להלן קרה משהו לא-צפוי. הוויכוחים אולי לא הצטיינו בעודף עמקות, אבל הם נעשו מעבדת הניסויים של המפלגה הרפובליקאית. פעם אחר פעם קרה משהו במהלכם, שהשפיע לפעמים באופן דרמטי על הדימוי הציבורי לפחות של אחד המתווכחים. על הבמה הניידת הזו התחילו להיחרץ גורלות פוליטיים. מועמדים מבטיחים קמו ונפלו, ולפעמים חזרו וקמו.

רשתות הטלוויזיה בכבלים התאהבו בפורמט הזה, מפני שהוא א', הביא הרבה צופים (יחסית לממדים של ערוצי חדשות בכבלים, שהם קטנים בהרבה מאלה של רשתות ושל ערוצי בידור); וב', העניק חומר-פטפוט למכביר ופוטנציאל בלתי מוגבל של מיחזור בתוכניות אחרות. ככל שהערוצים הרעיפו יותר חיבה, כך גברה תשומת הלב הציבורית.

זה התחיל ב-1976

המדיום הזה, כשלעצמו, אינו חדש. כידוע לכל חובב היסטוריה, ויכוח טלוויזיה הכריע את גורל הבחירות של 1960, ג'ון קנדי נגד ריצ'רד ניקסון. מי שהאזינו לוויכוחים ברדיו חשבו שניקסון ניצח; מי שצפו בטלוויזיה חשבו שקנדי ניצח. ניקסון למד את הלקח. כאשר חזר והתמודד, שמונה שנים אחר כך, הוא סירב להתעמת - וניצח בהפרש קטן מאוד.

ויכוחי הטלוויזיה נעשו מרכיב קבוע והכרחי בכל מערכת בחירות רק מ-1976 ואילך. הנשיא הרפובליקאי ג'רלד פורד מעד בוויכוח עם ג'ימי קרטר. ב-1980, רונלד רייגן היכה את קרטר ללא קושי, גם בטלוויזיה וגם בבחירות. לא חוכמה, רייגן המציא את הטלוויזיה (לא באמת, אבל היה לו ניסיון בענף). הדמוקרט מייקל דוקאקיס החמיץ הזדמנות לא-חוזרת לשכנע את הבוחרים שהוא אינו רובוט חסר רגשות, כאשר נתן תשובה אקדמית יבשה על השאלה מה היה קורה אילו אשתו נאנסה ונרצחה. כל אדם נורמלי היה מזדעזע מן השאלה. הוא ענה בדיוק כרובוט חסר רגשות.

ב-1992, ביל קלינטון נשאל בוויכוח בבחירות המקדימות אם עישן אי פעם מריחואנה. "כן", הוא ענה, "אבל לא שאפתי". בעיני מבקריו, זה היה המוטו של נשיאותו רבת-השערוריות.

ב-2000, אל גור הצליח להשניא את עצמו על מיליונים, כאשר חזר ונאנח בקול רם למשמע תשובותיו של ג'ורג' בוש הבן. ב-2008, ברק אובמה העניק גלגל הצלה למועמדותה המתמוטטת של הילרי קלינטון, כאשר הגיב בהבעה חמורה ובחוסר אבירות על הזמנת המראיין לחלוק לה מחמאה.

משעשע, מביך, מכאיב

במירוץ הרפובליקאי השנה הספקנו לראות את יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ', משתטח אפרקדן בוויכוח הראשון. מועמדותו צללה והתמוטטותו נחזתה. שישה חודשים אחר כך הוא מתאושש להפליא, מעפיל למקום השלישי, נמצא בתנופה - והכול בזכות מעידותיהם של אחרים במרוצת החודשים הבאים.

המועד הסדרתי השנה הוא מושל טקסס ריק פרי. הוא הצטרף למירוץ באיחור יחסי, אבל נהנה מכניסה דרמטית ומשומנת. בן-לילה הוא העפיל למקום הראשון, בהפרש ניכר. ואו-אז הוא התחיל להופיע בוויכוחים, וכל ויכוח הוריד אותו שלב אחד.

פרי המתווכח בקבוצה שונה במידה דרמטית מפרי המתראיין פנים אל פנים. מי שיטרחו לחפש את ראיונותיו ביוטיוב יגלו פוליטיקאי חם, נעים-מזג, השולט היטב בחומר. פרי על הבמה הוא כעופר-איילים מבוהל, הנלכד באורותיה הצלובים של מכונית.

נראה עכשיו כי המסמר האחרון נתקע בארונו באמצע השבוע שעבר. העיתונים כתבו אחר כך שהוא סבל מ"תקע מוח" (תרגום מפוקפק של brain freeze). הוא ניסה להיזכר אילו משרדי ממשלה בדעתו לבטל כדי לחסוך כסף: משרד החינוך (כן, כן), משרד המסחר ומשרד האנרגיה. הוא התחיל למנות אותם, ונתקע בשלישי. פשוט לא הצליח להיזכר. בהתחלה זה היה משעשע, אחר כך זה היה מביך, לבסוף זה היה מכאיב (67dR2q-cr6k ביוטיוב).

האומנם טוען לנשיאות צריך להיכשל מפני שזיכרונו בגד בו בשידור חי? התשובה היא שבוודאי לא, אבל מה לעשות, אלה החיים. בימים הבאים איש לא עסק בתוכן הוויכוח, הכול דיברו עד זרה רק על ה"אופס" של פרי. המושל עצמו הופיע למחרת בתוכנית האירוח הלילית של דייוויד לטרמן, ברשת סי.בי.אס, והפגין כישרון קומי לא מבוטל וחוש הומור בריא. מה בריא יותר מפוליטיקאי המתבדח על חשבון עצמו? (B0rmHzBYHyc ביוטיוב).

לא עזר לו. על-פי סקר חלקי (זאת אומרת פלח ממדגם), התמיכה בו פחתה בתחילת השבוע עד 4%. בקיץ הוא התקרב ל-40%. אכן, איך נפלו מתווכחים.

פוליטיקאים בתחתוניהם

האומנם כך צריכה הדמוקרטיה המערבית החשובה ביותר לבחור את מנהיגה? האומנם כישרון הדיבור, תחת לחץ, לאור הזרקורים, הוא המפתח? התשובה קצת פחות נחרצת מן המשתמע. הוויכוחים האלה, כמו גם מערכת הבחירות הארוכה, מעניקים הזדמנות לאמריקאים לנסות ולעמוד על קנקנם של הטוענים לשלטון.

ישראלים אינם זקוקים למבחנים ארוכים כאלה, מפני שהפוליטיקה שלהם פמיליארית עד גיחוך. הם יודעים איך נראים הפוליטיקאים שלהם בתחתוניהם. אמריקה גדולה מדי בשביל פמיליאריות. כאן, התהליך הדמוקרטי יוצא נשכר מהצעדה בלתי פוסקת של המועמדים לפני המצלמות. אפשר לחשוב כל הצעדה כזאת לחזרה לא-כללית.

כמובן, אפשר להציג שאלות רציניות מאוד על התהליך כולו ולתהות באיזו מידה האמריקאים יוצאים נשכרים ממשטר דו-מפלגתי מונופוליסטי; או באיזו מידה הדמוקרטיה שלהם יוצאת נשכרת מן היוקר הגואה של מערכות הבחירות. בבחירות האלה עומד להישבר מחסום מיליארד הדולרים למועמד. אל כל אלה עוד נחזור בחודשים הבאים.

רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com