"גראס זה לתינוקות, אבל היום אני משתדל להישאר בריא"

כשמיכה שרפשטיין הגיע לראשונה לסט הצילומים של הסרט "פלייאוף", הוא לא האמין למראה עיניו. "משאיות הציוד והקרוונים של השחקנים חנו בקו ישר כמו פלס. בישראל, כל אחד זורק את האוטו איפה שבא לו, בלי לחשוב אם המצלמה יכולה לקלוט אותו בטעות. בגרמניה, מנהל התחבורה מעביר את כל הרכבים לרחוב שלא מצלמים בו. ועוד לא דיברתי על לוחות הזמנים, שהם ייקים ממש".

אז נהנית או סבלת?

"ברור שנהניתי, אפילו שבהתחלה לא ממש מצאתי את עצמי. מצד אחד, לא היה לי מה לעשות שם - כל העסקות והחוזים נסגרו עוד קודם, ובניגוד להפקות ישראליות, שאז אני גם המפיק בפועל, שם אחרים מילאו את התפקיד. מצד שני, בכל רגע רץ אחריי מישהו עם כיסא. Sir, your chair. אני רק מתיישב, מגישים לי קפה וסנדוויץ'. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי מוזר על הסט".

יותר מדי כבוד.

"כן. אני בן אדם די פשוט, בגובה העיניים, אבל בגלל שאני היזם, נחשבתי לאיש עם הכסף, כלומר לזה שמפרנס אותם, ועשו לי את הכבוד הכי גדול. אם אצלנו המפיק מסתובב בג'ינס קרוע ובטי שירט, מקבל צ'פחות, ומדי פעם גם אומרים לו לא לזיין את המוח ויש קצת צעקות וקללות. שמה הרגשתי כאילו אני מחוץ לאטמוספרה. חוויה אחרת לגמרי. באירופה המפיק הוא סגן האלוהים, אם לא אלוהים בכבודו ובעצמו".

בגיל 63, אחרי 40 שנה בתעשיית הקולנוע, שרפשטיין רואה את העתיד המקצועי שלו בקופרודוקציות (סרטים שנעשים בשיתוף-פעולה עם כמה מדינות). זה לא רק היחס, כמו גם התקציבים הגדולים, והכסף שנשאר למפיק בסופו של יום. "עשיתי המון סרטים בארץ, וכלכלית לא דפקתי מכה, מה שנקרא. תקציב של סרט ישראלי זה מיליון וחצי דולר, אפילו פחות. רבים פה עם הקרן על כל סעיף בתקציב, תמיד חסר הגרוש ללירה והמפיק תמיד משקיע את שכרו" .

למה זה ככה?

"רוב המפיקים מסתבכים בקולנוע. באיזשהו שלב אתה חורג מהתקציב, ואת השכר שלך, שהיה צריך להיות, נגיד, 50 או 100 אלף דולר, אתה שם בסרט, מתוך הנחה שזה יחזור אליך כשיתחילו הרווחים. אבל זה לא תמיד קורה ובסוף יוצא שעבדת שנה-שנה וחצי בחינם. בגלל זה התחלתי לעשות טלוויזיה כשעלה ערוץ 2. אנשים הפסיקו באותה תקופה לשלם על סרטים ישראליים".

גם בטלוויזיה זה בטח שוטף פלוס...

"פלוס 930", שרפשטיין צוחק. "למה גיליתי את אירופה, כי הטלוויזיה התחילה לקרטע - הכול נהיה ריאליטי שלא מדבר אליי, אלא רק מביך אותי, ומצאתי את עצמי לא עושה כלום. אמרתי לעצמי, 'או-קיי, מה עכשיו, עוד פעם תבזבז שנה וחצי מהחיים על סרט שלא יחזיר את ההשקעה והקהל לא יבוא לראות? צריך שינוי".

זה בטח לא כזה קל, אחרת כולם היו עושים את זה.

"נכון. נכנסתי לזה בלי לדעת כלום. איך מתחילים. עם מי מדברים. לא רק שלא הכרתי את התקנות של הקרנות בחו"ל, גם לא ידעתי את השמות שלהן. ואז שמענו שיש פיצ'ינג (שלב של הצגת הרעיונות) של קופרודוקציות בפסטיבל ברלין. הצלחנו להתקבל אליו ונקבעו לנו חמישים פגישות ביומיים".

הצלחתם לזכור עם מי אתם מדברים?

"רשמנו כל הזמן, כדי לא לשכוח. בסך-הכול קיבלנו יחס רציני, כי האחים אדרי, ששותפים איתי בחברה, סיפקו התחייבות כתובה של 800 אלף אירו, וערן ריקליס הבמאי הוא שם חזק באירופה בזכות 'עץ לימון' ו'הכלה הסורית'. ערן ואני חברים עוד מהתקופה שבה הפקתי לו בהתנדבות את סרטי הגמר באוניברסיטה. וכמה שאני מודע לכישרון שלו, לא ידעתי כמה מחזיקים ממנו בחו"ל, עד שהתחלנו לפגוש משקיעים. היה לי הרבה יותר קל להגיע לאנשים איתו, מאשר בלעדיו".

מרגיז שאחרי כל-כך הרבה שנים בתעשייה, אתה צריך להתחיל מחדש ולהסביר מי אתה?

"ההיכרויות הן מהתחלה, אבל לא ההבנה בתחום. אני איש מקצוע, וקולנוע זו שפה אוניברסלית כמו כדורגל וכדורסל. ובלי הרבה שחצנות, אין הרבה מפיקים בליגה שלי באירופה. כשמדברים איתי רואים שיש עם מי לדבר. אז בהתחלה רכבתי קצת על הגב של ערן, אני לא מתבייש להודות בזה".

"רלף מאוד התרגש"

כמה מילים על "פלייאוף", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית שתגיע בחמישי הבא לבתי הקולנוע. הסרט נכתב בהשראת סיפור חייו של רלף קליין, מאמן הכדורסל הראשון שהביא את מכבי תל-אביב לזכייה בגביע אירופה ב-1977. שנתיים אחר כך הוביל את נבחרת ישראל לזכייה במדליית כסף באליפות אירופה. קליין, ניצול שואה, שאביו נרצח באושוויץ, קיבל ב-1983 הצעה שהיה יותר פשוט לסרב לה - לאמן את הנבחרת הלאומית של גרמניה. הוא הסכים, והפך מגיבור ישראל לדמות שנויה במחלוקת. הסרט מתחקה אחר התקופה שאותה העביר קליין בגרמניה, אבל מוסיף לעלילה טוויסטים דמיוניים, כמו מפגש עם משפחה טורקית שגורם לו לגלות כמה דברים מפתיעים, ולא ממש מחמיאים, על הוריו.

את התסריט כתבו גידי מרון ודוד אקרמן. מרון הוא חתנו של קליין, מה שעושה את העסק למסקרן ולמורכב יותר. מצד אחד הייתה למרון גישה חופשית למשפחתולוגיה הקליינית; מצד שני, כשאתה כבר חלק מהמשפחה, לא נעים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. שרפשטיין טוען כי לא נדרש לעשות סדר בעניינים. "אם כבר, אז בסרט מוצגים חלק מהדברים באור שלילי יותר. במציאות אשתו ובנותיו של קליין נסעו איתו לגרמניה, ובסרט - הן מתנכרות לו. מה שכן, במציאות רלף היה חובב נשים, אבל לא רצינו לעשות את הסרט זול מדי, וזה עולה מאוד במרומז".

קליין נפטר שנתיים לפני שהתחלתם לצלם. עד כמה הוא היה שותף לפרויקט בעודו בחיים?

"רלף ידע הכול ומאוד התרגש. גידי כל הזמן עדכן אותו והקריא לו דברים, וגם ערן ואני ביקרנו אצלו כמה פעמים, הפעם האחרונה הייתה יום לפני שנפטר. רינת, הבת שלו, אמרה לי שהפגישות איתנו היו הרגעים הכי מאושרים שלו באותה תקופה. פנטזנו איתו אילו שחקנים זרים ישחקו אותו. הוא אהב את זה וביקש שנקרא לדמות קליין. התחבטנו הרבה והחלטנו שלא, כדי לא להיות מחויבים לסיפור החיים שלו".

ויתרתם מראש על הצגת המועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, כשבחרתם ליצור סרט שדובר ברובו אנגלית. אתה מצטער על זה?

"לא. קודם כול למדתי איך להתגבר על זה בפעם הבאה - באמצעות חברת הפצה בינלאומית. וחוץ מזה, אני לא חושב שפלייאוף היה מגיע לאוסקר. זו דרמה מצוינת וחזקה עם במאי נפלא, צלם תותח ותסריטאים עלא כיפאק, אבל כמו עוד הרבה סרטים טובים שיצאו בעולם, אין לה העוד משהו שיביא את האוסקר. משהו חסר בסרט הזה כדי שיעלה אותו הלאה".

מאוד אמיץ מצדך להודות בזה.

"אני מאוד אוהב את הסרט. עוד יהיו פה חילוקי דעות אם הוא טוב יותר או פחות, אבל אני אוהב אותו. ומה לעשות שאם אין לך כוכב בסדר גודל של שון פן, אז עוד דרמה חזקה לא תיקח אוסקר".

הפקת עוד לקחים מהעבודה על הסרט הזה?

"השותפה הגרמנית שלנו, חברת הפקה גדולה, פשטה את הרגל לפני סוף הסרט. שכרתי משרד עורכי דין גרמני ועבדנו קשה כדי להציל את הסרט מדי הנושים. מה שעברתי עם פלייאוף בשלוש השנים האחרונות שווה לעשרים שנה לפחות בביזנס הזה. אין הרבה מפיקים ישראלים שעובדים בארץ, שהתנסו בזה. גם לגייס 30 מיליון שקל, גם לצלם באירופה, וגם שהמפיק המרכזי שלך מתמוטט. הסרט הבא שלי, 'עכביש ברשת', יהיה על קצין איסוף של המוסד שפועל באירופה, כי קלטתי כמה זה נושא חם שם. כשצילמנו בפרנקפורט, בכל פעם שהיינו אומרים משהו לא מתאים, היו אומרים לנו: 'אתכם למוסד'".

את מי היית רוצה בתפקיד הראשי?

"אנחנו בונים על התותחים שבתותחים. הטופ אוף דה פופ. נתנו הצעה לג'פרי ראש מ'נאום המלך', ויש עוד אופציות מהשורה הראשונה. קשה להגיע לשחקנים ברמות כאלה. יש להם סוכנים ועוזרי סוכנים וקוראי תסריטים ועוזרים אישיים. אחרי ששלחתי את התסריט של פלייאוף להרבה סוכנים, ולא קיבלנו בכלל התייחסות, הבנתי שבלי סוכנות ליהוק בינלאומית יעברו שנים עד שיסתכלו עליי. עכשיו אנחנו עובדים עם משרד לונדוני שמחובר למשרדים הכי גדולים באל.איי. ומקווים לטוב. גייסנו מעל 40 מיליון שקל וכולנו יותר ידועים שם".

צמוד לאורי זוהר ולאסי דיין

את הקריירה שלו בקולנוע החל שרפשטיין כעוזר של צבי שיסל, שביים סרטים קצרים לערוץ הראשון בשלהי שנות ה-60. כשג'ד נאמן צילם את "מסע אלונקות" בראשית שנות ה70, כבר שימש כמנהל הפקה. "כילד קראתי 'עולם הקולנוע' ופנטזתי שאני מפיק עם סיגר ובטן ענקית כמו קרלו פונטי", הוא מספר. "זה היה האימג' של מפיק. כוח. שולט בעניינים. השתחררתי מהצבא, ודבר ראשון שרציתי היה לעבוד בקולנוע. מיד חיפשתי איך אני מתחבר, כי לא עשו אז בארץ הרבה סרטים וחיפשתי הזדמנויות. התחלתי כעוזר תאורן שלישי, אחד שמקפל כבלים. הייתי נהג. לאט-לאט השם שלי הלך ונבנה, לא רק כמשהו מקצועי אלא גם כסלב של התקופה. אז קראו לזה בוהמה. התחברתי לחבורות של קפה כסית, חוף שרתון. עשיתי שכטות אצל אביגדור בצריף (שהפך לקאלט בסרט "מציצים"). שמוליק קראוס, ג'וזי כץ, אורי זוהר, אריק איינשטיין, שלום חנוך - כולם ידידים ותיקים שלי".

איך היה לעבוד איתם?

"הייתי מהיחידים שהיו צמודים לאורי, כשרק התחיל לחשוב על חזרה בתשובה. בפרה-פרודקשן ל'הצילו את המציל' התחילו הדיבורים, וכשהגענו לצילומים זה כבר עבר למעשים. הייתי אז המפיק בפועל, ואני זוכר איך בימי שישי היינו גומרים לעבוד באחת, כי עוד מעט שבת. קצת אחרי זה הגיעו הציציות".

עם מי אתה בקשר היום?

"עם שיסל. הוא ביים עכשיו סרט דוקומנטרי על יבי (אמן מחוגי השמאל) ועזרתי לו. פעם היינו נפגשים בברים בדרום תל-אביב, אבל אני כמעט שלא מגיע לשם. שמוליק קראוס נשאר חבר קרוב כל השנים. איתו עברתי הכי הרבה חוויות בחיים. הוא במצב די רע, ונעזר היום בפיליפינית. כשעמוס לביא היה חי, נחשבנו לחבורה ונפגשנו הרבה. בשבת בבוקר בבננה ביץ', בשישי בקפה תמר בשינקין".

שרפשטיין לא מתגעגע לתקופה ההיא, אבל נזכר בה בחיבה. "האטמוספרה הייתה אז של סקס, סמים ורוק'נרול. אנשים היו עושים שכטות בזמן הצילומים. גומרים לעבוד בערב והולכים להתמסטל בברים. גם אני השתמשתי בסמים, כמו כל אחד, אולי קצת יותר מכל אחד, אבל יצאתי מזה".

מה הלך אצלך חזק - הרבה גראס?

"גראס זה לתינוקות. אני מדבר על הרואין, קוקאין, אופיום. ככה עברו שנות ה-70, ככה עברו שנות ה-80. עם הסמים הקשים סיימתי ב-1988, אחרי כמעט עשרים שנות שימושים. שכרתי רופא צמוד לחצי שנה, ויצאתי מזה. הוא טיפל בי עם כדורי הרגעה, משככי כאבים. זה הרי סבל לא קטן".

ועבדת במהלך כל התקופה הזו?

"בתקופת הגמילה לא עבדתי קרוב לשנה. אבל לפני זה - כל הזמן. אותי בחיים לא ראו סמרטוט. תמיד קלאסה. וזה אפילו שהייתי לוקח דאונרים כמו הרואין ואופיום. רק בעבודה על 'נישואים פיקטיביים' הרגשתי גרוע מאוד. ואמרתי - זהו, או שאני נגמר או שאני יוצא".

החלטה שלך? אף אחד לא ניער אותך?

"אף אחד לא יכול לנער אף אחד. אתה חייב לרצות את זה. אני עדיין מעשן ג'וינט מדי פעם כי זה עושה לי טוב, ושותה כוסית כשהולכים לאירוע, אבל אני לא יכול לשתות הרבה אלכוהול, כי למחרת אני סמרטוט. אין מה לעשות, זו ביולוגיה. אם אני שותה מעבר לשלוש כוסיות, למחרת אני הפוך לגמרי. ובסמים אני בכלל לא נוגע. כלום. וטו מוחלט. גם לא סיגריות".

נהיית סולידי לעת זקנה.

"שבע שנים אני כבר לא עושה סיבובי פאבים ומועדונים. מיציתי. אני חי היום עם בחורה שלא מעולם הקולנוע. אישה מקסימה שצעירה ממני ב-12 שנה. אנחנו 15 שנה יחד. בגילי אתה לא יכול להתפרפר, זה נראה פתטי. צריך להשתנות בהתאם לגיל. לא להישאר טמבל".

אחרים, כמו אסי דיין, לא הצליחו לעשות את הסוויץ' הזה.

"אסי חבר ותיק. עשינו סרטים יחד ועשינו סמים יחד, עברתי איתו הרבה דברים שאי-אפשר לכתוב בעיתון. אני אוהב אותו, ועצוב לי מה שהוא עושה לעצמו; כל החשיפה שלו ב-15 השנים האחרונות. במקום שתהיה סביב קולנוע - היא על מסכנות, סמים, נשים. אני זוכר את אסי כשבקושי יין הוא שתה. נשבע לך. אני הייתי פריק לידו. כשהיה נשוי לאשתו הראשונה אהרונה, הוא היה מה זה מרובע. ילד טוב ירושלים. אחריה היו לו כל מיני חברות, זיונים, והוא גילה את הסמים".

ניסית לעזור לו?

"התקשרתי אליו לפני 3 שנים כשהיה בבית-חולים ושאלתי במה אני יכול לעזור. והוא אמר, 'תלווה לי 5,000 שקל לסוחר'. אמרתי לו, לך תזדיין. נתתי לו כבר כסף בעבר, ולא רציתי לממן שוב את הדילר שלו. מאז לא דיברנו. הוא מעביר לי ד"שים לפעמים".

אתה במקום אחר היום.

"אני משתדל להיות בריא, ושמח שהמשטרה כבר לא מבקרת אצלי יותר. היו הרבה חיפושים אצל כולנו. לא היה צריך אז צו. כל שוטר היה רושם צו לעצמו. זה לא כמו היום, כשיש זכויות האזרח, הפרט. היו באים והופכים לך את הבית על כלום. פעם הגיעו בלשים מהמדור המרכזי ומצאו מתחת למיטה שלי כמה אקדחים ורימוני דמה שהמתינו לאיסוף של איש הפעלולים. איזו חגיגה הייתה. ישר קפצו עליי. אמרתי להם, 'חבר'ה, זה לסרט'. לא האמינו. ביליתי לילה במעצר. לקח לי 24 שעות לצאת מזה".

בשותפות עם האחים אדרי

לפני שמונה שנים הקים שרפשטיין יחד עם משה וליאון אדרי את חברת ההפקות טופיה. הוא גם יושב היום במשרד ששימש אותם במשך 30 שנה ברחוב אלנבי, שאותו עזבו לטובת משרדים מעוצבים יותר בסינמה סיטי בגלילות. "חיכיתי לעבור לפה. את בטח חושבת שאני טמבל, אבל למקום הזה יש מזל. אני יושב בחדר של משה, ומאז שאני פה התחיל ללכת לי טוב".

איך חלוקת העבודה ביניכם?

"אנחנו נפגשים במשרדים של יונייטד בגלילות בכל שבוע באותו היום, כמעט תמיד באותה השעה. אני מספר לו רעיונות וכיוונים, הוא מספק לי את התמיכה הכלכלית. אני מכיר את המשפחה שלושים שנה, והחיבור בינינו די טבעי".

אתה לא המפיק היחיד שהוא עובד איתו. קשה לעבוד ככה?

"אילו הייתי מחכה, ואני לא אומר את זה בהשמצה, שאקבל פרויקטים ממשה, אז הייתי יושב על התחת ולא עושה כלום. אני חייב ליזום בעצמי, וזה מתאים לי, כי אני יזם בנשמה, שאוהב להיות מעורב בכל דבר, כלכלית ואמנותית.

יש לי חבר, מפיק גדול שעושה רק 'בי מוביס' (הכוונה היא לסרטים דלי תקציב ונעדרי יומרה אמנותית(; כששואלים אותו, 'לא בא לך לעשות משהו אחר שיביא לך איזה פרס בקאן, אוסקר בארצות הברית', הוא עונה, 'כשאני נכנס לבנק, מנהל הסניף נותן לי בכל פעם אוסקר'. הוא בגישה יותר כלכלית מאשר אמנותית, ואילו אני גם וגם. גם רוצה להגיע לאוסקר ולזכות בהערכה וגם רוצה למכור טוב את הסרט בעולם".

השתנית. ברזומה שלך יש סרטים פוליטיים שלא העשירו את חשבון הבנק שלך.

"נכון, פעם הכסף פחות עניין אותי, היו יותר חשובים היצירתיות, הביחד. אבל הסרטים האלה כן זכו להערכה, גם אם לא בארץ. ריקליס ואני עשינו את 'גמר גביע', שהגיע לפסטיבל ונציה. באירופה התלהבו ממנו. הכתירו אותו לסרט האנטי מלחמתי הכי טוב שנעשה עד אז. ואז הוא יצא לבתי הקולנוע בארץ, וכלב לא בא".

הקהל הישראלי לא אוהב סרטים שמאלנים מדי?

"הקהל הישראלי רואה כל הזמן בטלוויזיה יהודים וערבים. אז שהוא עוד ישלם על זה כסף? ואלה סרטים עלא כיפק. בגמר גביע הראינו לראשונה שערבים הם בני אדם; אבל מי רוצה לדעת מזה. מי רוצה שישברו לו את התפיסה שערבי טוב זה ערבי מת? ואת יודעת מה - סרטים כאלה הייתי עושה גם היום, כי זה חשוב".

אחרי שהפקת סרטים רגישים על הסכסוך הערבי-ישראלי, היה לך נוח להפיק טלנובלה על המוסד וגרסה ישראלית ל"משמר המפרץ"?

"זו הייתה התנסות מעניינת. עברתי את זה בשלום ולא מתתי, ובעיקר התפרנסתי טוב. הטלנובלה הכניסה לי למשרד 150-200 אלף שקלים במזומן, וזה היה חשוב. דווקא בסדרה 'כתב פלילי' עמדנו בפני התלבטות שהעמידה את הכסף מול האמנות".

שתף אותנו.

"יום אחד אני מקבל טלפון מאיזו בחורה שעבדה עם עופר נמרודי, 'עופר רוצה לפגוש אותך בעניין הסדרה כתב פלילי. אולי הוא יוכל להשתלב'. אמרתי לחיים בוזגלו, הבמאי, 'בוא נראה, אולי אפשר לעשות חבילת כסף פה; בוא נפגוש אותו".

למה שנמרודי ישלם לכם?

"למה לא? אמרתי לבוזגלו, בוא נשמע מה הרעיונות שלהם. אחת הדמויות בסדרה היא עורך עיתון הקשור בהאזנות סתר ובקומבינות, ועופר אולי חשב שהוא יזוהה עם הדמות הזו, בגלל ההיסטוריה שלו. הוא אמר, 'תהפכו את הדמות לחיובית ונראה איך אנחנו יכולים לפצות אתכם'. הוא כנראה חשב שזה יעשה לו יחסי ציבור טובים, אחרי כל הצרות עם הכלא ועם המשפטים".

בתקשורת פורסם רק שהיה ויכוח בין יוצרי הסדרה אם לאפשר לנמרודי להשתתף בתפקיד אורח. הוא אמור היה להופיע בתפקיד אותו עורך?

"לא. בתפקיד אורח אחר, של מו"ל העיתון המתחרה. בסך-הכול הוא עשה עליי רושם עלא כיפאק. סיגרים, קוניאק, צחוקים. היה נחמד להיפגש איתו. הוא אפשר לנו לצלם בבית 'מעריב', ואת זה באמת הכנסנו לסדרה. אבל לגבי הדמות החלטנו שנרד מזה".

נמרודי מצדו מכחיש שנפגש אי-פעם עם שרפשטיין ושבכלל שקל להתערב בעיצוב הדמויות בסדרה.

שרפשטיין, תשמח אם הבנים שלך יעסקו בקולנוע?

"אשמח שיהיו בני אדם טובים. הגדול, תום, הוא מוזיקאי, והיה מועמד לפרס אופיר על המוזיקה בסרט שהפקתי, ועוד מעט ייצא 'הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן'. הוא כישרון יוצא דופן, ואני שמח שהוא הולך אחרי הלב שלו. לגבי שני הקטנים עוד מוקדם לדעת".

בגילך, מוזר להיות אבא לילד בן 10?

"מוזר בכלל שאני אבא, ועוד לשלושה. אנשים חושבים שאני סבא שלו. כשקניתי לו נעליים, המוכרים היו אומרים, 'תראה לסבא שלך'. אני אפילו לא מתקן את זה. מה אכפת לי. אני עדיין מרגיש צעיר".

מיכה שרפשטיין

אישי: 63, מתגורר בתל-אביב. אב לשלושה: תום, מוזיקאי, מנישואיו לעיתונאית שרית ישי-לוי, ושניים בגילאי בית-הספר ממערכת יחסים עם שלי גיל, המפיקה הראשית ב-ynet. ב-15 השנים האחרונות חי עם בת זוג שהוא מסרב לחשוף את זהותה

מסלול: אחרי השירות הצבאי בנח"ל, השתלב בתעשיית הקולנוע. החל בתפקידי נהג ועוזר תאורן, ומעולם לא למד בצורה מסודרת. ב-2003 הקים עם האחים אדרי את חברת טופיה

רזומה מקוצר: הפיק את סרטי הקולנוע "עד סוף הלילה", "גשר צר מאוד", "נישואים פיקטיביים", "גמר גביע", "זהר" ו"לילסדה". ואת סדרות הטלוויזיה "כתב פלילי", "טירונות" ו"תמונות יפואיות"