הפקה נוצצת אך חסרת נשמה

"על כספו סובב העולם" הוא הנאמבר החותם את המערכה הראשונה של "קברט", ואין מתאים ממנו, שכן הרבה כסף הושקע בהפקה הזו. על כספו סובב גם התיאטרון, על מנוייו - והקאמרי במקרה הזה לא חסך באמצעים על מנת להותיר אותם שמוטי לסת. התזמורת החיה, הקאסט הרחב, הבמה הרחבה לא פחות, הכוכבת שיורדת מתקרת האולם לאור הירח והזוג המאוהב שנלקח לסיבוב חלומי בכדור פורח. כסף מסובב את העולם, את גלגלי הבמה, את מה ואת מי שרק תירצו. זה היה נכון בגלגול הראשון של קברט על בימות ברודווי ב-1966, זה היה נכון בגלגול ההוליוודי שלו בכיכובם של לייזה מינלי וג'ואל גריי כעבור מספר שנים, זה נכון היום וזה יהיה נכון גם בגלגולי החיים הבאים של המחזמר האלמותי הזה, על ברלין העיוורת לשד הנאצי המבעבע מתחת לאדמה.

אבל האם כל הכסף הזה קונה גם אהבה, או במילים אחרות, ביצוע תיאטרלי מפואר? התשובה היא שלא. יש אמנם לא מעט אלמנטים מפוארים בקברט שביים עמרי ניצן, אבל חלקם הלא מבוטל נובע מאיכות ההפקה שמגבה את צוות השחקנים והרקדנים. כך, כמו בסרט אפקטים עתיר משאבים, מושקעת ההפקה ככל שתהיה ונוצצת, לנצח היא תישאר תפאורה לשחקנים עצמם - אלה שמעניקים להצגה את הזהות הייחודית לה, את הנשמה.

ונשמה, צר לומר, חסרה בקברט של ניצן. היא חסרה בעיקר משום שהציר המרכזי שעליו נעה העלילה, ציר ההתאהבות בין הסופר האמריקאי קליף ברדשאו (אקי אבני) ובין רקדנית הקיט-קט קלאב סאלי בולס (אולה שור-סלקטר) לא מצליח להתרומם ולסחוב את המשא הכבד. שור-סלקטר אמנם מייצרת רגע למזכרת בתספורת הלייזה מנלי השחורה-קצוצה שלה, בסולו עוצמתי ל"כל החיים הם קברט"; אבל הכימיה שלה עם אבני פשוט לא קיימת. אפילו כשהיא מודיעה לו שהיא עשתה הפלה, ושהיא לא בורחת עמו לאמריקה, מדובר בשיא דרמטי ששומר נגיעה.

קם ויגיל נכנסים לוואקום

למזלה של ההפקה הנוצצת, ואם לשאול מעולם דימויי הספורט, כאשר הכוכבים הגדולים לא מספקים את הסחורה על המגרש, היא מצאה את שחקני המשנה שעלו להתקפה ונגחו שער ניצחון. במקרה הזה מדובר בצמד הוותיק מיקי קם וגדי יגיל, שנכנסו אל הוואקום שהותירו אבני ושור-סלקטר והצליחו לייצר כימיה ולרגש בסיפור האהבה הנכזבת של הגרמנייה שניידר ושל בעל חנות הפירות המיובאים, היהודי שולץ. מי שעוד עושים תפקידי משנה מוצלחים הם אורי רביץ כנאצי ארנסט - הדמות היחידה ששומרת על מבטא גרמני בוטה לאורך כל ההצגה - ועירית קפלן כזונה עבת-הבשר.

והיה גם איתי טיראן בתפקיד המנחה. אני מתייחס אליו בנפרד, כי הוא נפרד; רמה בפני עצמה בכל הנוגע לעיצוב הדמות ולהגשתה. הביצועים שלו לנאמבר הפתיחה "וילקומן", כמו גם הריקוד המפורסם עם הקופה היהודייה (מאיה קופצ'יק) לשיר "דרך עיניי", היו מופלאים. אבל באותה נשימה מתפעלת, צריך לומר דבר מה נוסף, והוא שלנוכחות הבימתית הממגנטת של טיראן יש גם משמעות נפרדת אחרת. טיראן פשוט גדול על הצוות שסובב אותו, ובכל רגע שהוא על הבמה, הקברט כמו הופך למופע של איתי טיראן. אם ב"גטו", הפקתו המפוארת של ניצן מהשנה שעברה, טיראן מצא מאזנים על הבמה בדמות שחקנים רבי נוכחות כנתן דטנר, רמי ברוך ואלי גורנשטיין, בקברט זה לא מגיע. כשהוא לבד על הבמה זה נהדר, כשאחרים לצדו על הבמה הם בחזקת נעדרים.

לסיכום, קברט היא הפקה מושקעת מאוד אבל לא אחידה ברמתה.

"קברט" מאת ג'ו מאסטראוף, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, בימוי: עמרי ניצן, תיאטרון הקאמרי