כך נולד סאב-פריים

מאז המשבר הפיננסי שהחל בשנת 2008, בעיקר כתולדה של פקיעת בועת הנדל"ן בארה"ב, וביתר שאת עם פרוץ משבר האירו, נתונה השיטה הקפיטליסטית למתקפה שבבסיסה תרועת ניצחון של השמאל: הקפיטליזם הוא שיטה כושלת.

לא מדובר כאן בדיון פילוסופי, אלא באיום ממשי, שתוגבר מאוד בשל תנועות המחאה למיניהן, ברחבי העולם המערבי. הקפיטליזם בהחלט זקוק להגנה.

קודם כל, כדי למנוע אי-הבנה, איש אינו טוען שהקפיטליזם הוא שיטה מושלמת. אלא שזה אינו דן אותו לכף חובה, משום שהשאלה איננה האם הקפיטליזם מושלם, אלא האם יש שיטה טובה ממנו.

עד כה, כל הניסיונות להחליפו בשיטה לכאורה טובה יותר, כשלו לחלוטין. זה באשר לעיקרון. ואולם למרבה האירוניה, לא המשבר בארה"ב ולא זה שבאירופה, יכולים להוות עדויות לחסרונות הקפיטליזם. נהפוך הוא: בשני המקרים, לוז המשבר הוא מעשה ידי ממשלה.

זרעי המשבר בארה"ב

נפתח בארה"ב. זרעי המשבר נזרעו במחצית הראשונה של שנות ה-90, עת קלינטון היה נשיא ארה"ב. עד אז, נהגו בנקים לסמן שכונות שבהן הם סרבו להעניק הלוואות תמורת משכנתה, בשל רמת ההכנסה הנמוכה של דרי השכונות הללו.

מאחר שבמקרים רבים רוב התושבים שם היו שחורים, לחץ הממשל על הבנקים לשנות את מדיניותם, כחלק מן החתירה לשוויון. אירוניה על אירוניה: חלק גדול מעיסוקו של ברק אובמה בעת שהיה פעיל קהילתי בשיקגו, היה בהפעלת לחץ על הבנקים בעירו להעניק הלוואות כאמור. כך נולדו הלוואות ה-Sub prime.

בנקודה זו נכנסו לפעילות Freddie Mac ו-Fannie Mae (שמות "חיבה"), שני בנקים ענקיים למשכנתאות שהיה להם גיבוי פדרלי במשתמע, ושמועצות המנהלים שלהם מונו על-ידי פוליטיקאים. אלה רכשו מן הבנקים המסחריים חבילות של משכנתאות, ארזו אותן כניירות ערך ומכרו אותן בשוק.

אלא שכדי לעשות כן, היה צורך בדירוג הניירות הללו. וכך אנו מגיעים לחברות דירוג האשראי בארה"ב, שלוש במספר. גם הן היו מוגנות על-ידי מעשה ממשלה: זו לא התירה לחברות נוספות להיכנס לתחום, וכך היו השלוש הללו מוגנות מתחרות. והן דרגו את הניירות האמורים כ-AAA.

וזה מה שהניע בנקים להשקעות, כגון האחים ליהמן, לרכוש ניירות כאלה בסכומים גדולים. הטענה שהבנקים הרוכשים עשו כן בציניות, תוך לקיחת סיכון גדול, אינה נכונה: כ-90% מהניירות שרכשו דורגו כאמור.

לב הבעיה שיצרה הממשלה הוא שהנכונות המוגברת להעניק הלוואות לדיור (משכנתא), גרמה להתנפחות עצומה בענף הבנייה. כתוצאה מכך, המשבר הפיננסי הוא גם משבר ריאלי חריף.

הנהגת מטבע אחיד

אם ביחס לארה"ב יש פה סיפור שקצת אינו גלוי מיידית לעין, הרי ביחס לאירופה לא יכול להיות בכלל שום ספק: ההחלטה להנהיג מטבע אחיד הייתה שגויה על פניה. זאת, משום שהמדינות שאימצו את האירו לא היוו, על-פי הגדרתו של הכלכלן, זוכה פרס נובל, רוברט מנדל, אזור מטבע אופטימלי. תנאי הכרחי לקיום אזור כזה הוא תנועה חופשית של גורמי ייצור, כולל עובדים, בין חלקיו השונים של האזור. היה ברור שזה לא מה שמאפיין את מדינות האיחוד האירופי, ולו בשל מחסומי שפה.

התוצאה נראית לעין באופן דרמטי במקרה של יוון: פריון העבודה שם הוא רק כמחצית מפריון העבודה בגרמניה. אילו ליוון היה מטבע עצמאי, היא הייתה מבצעת במצב כזה פיחות, על-מנת להיטיב את התחרותיות שלה.

בהיעדר האופציה הזו, הייתה צריכה להתחולל הגירה מסיבית של עובדים אל יוון, למשל מפורטוגל, שבה השכר נמוך מזה שביוון במידה ניכרת. זה היה מוריד את השכר ביוון, וכך מגביר את התחרותיות שלה. זה אינו קורה מפני שהפורטוגלים אינם יודעים יוונית ומשום ששוק העבודה ביוון מאופיין בקשיחויות ניכרות.

מה אשם הקפיטליזם בכך שלמרות זאת ממשלות נחפזות הנהיגו את מטבע האירו?

הכותב הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומנהל באוניברסיטה העברית