"העבר מראה שצייתנות תקשורתית לא תמיד תורמת לביטחון"

אף סוד צבאי לא דלף החוצה במסגרת הדיון הציבורי של השבועות האחרונים בעניין איראן - לפחות לעת עתה. זו בשורה מרגיעה, בייחוד כשברקע תרעומת מצד חלק משרי הממשלה ובהם בני בגין, שמיהר לפסול את הצורך בקיומו של השיח והגדיר אותו כסוג מתקדם של "הפקרות מטורפת ומעשה נבלה", כדבריו.

סביר שיתברר לימים כי הסופרלטיבים ששימשו את בגין במתקפתו על השיח הזה היו מוגזמים למדי, כיוון ש"הפקרות מטורפת" לא הייתה פה. הנבלה, זה כבר עניין של טעם אישי.

הדיון הציבורי בתקשורת, שסחף את המדינה ולא באמת חידש משהו למישהו, צץ כדי לברר אם ההחלטות בנושא האיום האיראני מתקבלות במסגרת של הליכים תקינים וראויים - אך עוד בנקודת המוצא שלו, התברר כשיח תקוע שעוסק בעיקר בעצמו ובזכותו להתקיים.

ועדיין, בשבועות האחרונים אנשי הצנזורה הצבאית עבדו מסביב לשעון. ההיקף המספרי של טקסטים - ידיעות, כתבות ופרשנויות שהועברו אליהם מצד מערכות התקשורת לעיון מוקדם ולאישור - היה חריג.

הצנזורית הצבאית הראשית, תת-אלוף סימה ואקנין-גיל, מקפידה שלא להתראיין בסוגייה, אך בימים האחרונים התבטאה באופן חריג בנושא, במסגרת כנס שהתקיים באוניברסיטת חיפה, ואמרה כי "מלאכת הצנזורה הייתה יכולה להיות קלה הרבה יותר אלמלא אותו שיח בעניין האיראני. אך משהתפתח, לא ראינו צורך לבלום אותו".

ואקנין-גיל, שטרם תפקידה שירתה במודיעין חיל האוויר, אומרת ל"גלובס" כי "כשהשיח בנושא החל, הצנזורה מצאה לנכון לא להתערב בו ולא למנוע אותו, משום שמדובר בשיח של עמדות, ובשיח עצמו לא נחשפו סודות צבאיים. הרוב הגדול של השיח שאושר או היה מאושר בידי הצנזורה הצבאית, הוא עקרוני ודן בעמדות של בעד ונגד".

מבחינת הצנזורה הצבאית, סוד צבאי הוא תוכנית פעולה; עיתוי לביצוע מהלך; החלטה שהתקבלה על ביצוע בדרג הרלוונטי ועוד, שבחשיפתו יש כדי לסכן את הצלחת הפעולה ואת שלום הכוחות המבצעים גם יחד. כאלה לא נחשפו, לא בינתיים.

התקשורת פעלה "בתוך הקווים"

בתחילה, ראשי הצנזורה חששו שהדיון הציבורי המתעורר בשאלה האיראנית יוביל לשיטפון של מידע הקשור לסוגיות קריטיות של חיים ומוות ממש, כאלה שהמרחב הטבעי לבירורן הוא חדרי הדיונים של מקבלי ההחלטות בדרג המדיני ובדרג הצבאי.

השבוע הראשון היה הקשה ביותר, והוא התאפיין גם במספר פסילות רב יחסית של ידיעות או פרטים מתוך ידיעות, שהיה בהם כדי להסיט את הדיון מגבולות הגזרה של שיח עמדות.

העובדה שיודעי דבר - כלומר נושאי משרה שמתוקף תפקידם חשופים למידע מהותי ועדכני בנושא איראן - כמעט לא לקחו חלק פעיל בדיון הזה, הקלה את הכלתו במרחב הנסבל ובגבולות שבהם עוד אפשר להגן על הדברים החשובים באמת, על הסודות.

לא קטסטרופה של ביטחון מידע, לא שיטפון, גם לא זרזיף. סתם דיון שבא עם כוונות גדולות, לקה בפחד קהל, חרדת ביצוע או בשניהם יחד והתכנס אל תוך עצמו: הרי החדשות האמיתיות בעניין איראן באו בצורות אחרות, כמו פרסום הדוח של סבא"א, שקבע לראשונה את מה שכל קורא עיתונים סביר בעולם המערבי יודע כבר שנים, שבאיראן מייצרים פצצות אטום.

לחלק מן הגורמים במערכת הביטחון שמקורבים לסוגייה יש לפחות את היושרה לספר כי העיתונאים והפרשנים שזימנו את עצמם לדון בסוגייה האיראנית ולהוביל את השיח המתעורר בנושא - לא ניסו לנצל את ההזדמנויות, להגדיר לצנזורים גבולות חדשים ולאתגר אותם עם פרטים שבעבר היו נפסלים. הגורמים מציינים כי המערכות נהגו בהגינות ובאחריות, הכירו את הקווים, פעלו בתוכם, הפנימו את הכללים ולא ערערו את האיזון המתבקש.

"העבר מראה לנו שצייתנות תקשורתית לא תמיד תורמת לביטחון, ופעמים רבות היא דווקא פוגעת בו בצורה חריפה - כפי שמתברר לימים", אומר ל"גלובס" יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב - להגנת הדמוקרטיה בישראל", ששמה לעצמה למטרה לחקור ולפעול מול תופעות שפוגעות לטענתה בצביון הדמוקרטי של המדינה.

"ההתייחסות הראשונית והבסיסית לכל התופעה של 'כן דיון ציבורי או לא דיון ציבורי', מה המשמעות של זה? אם אנחנו עוסקים היום בשאלות הרות-גורל, כפי שהן באות לידי ביטוי בשבועות האחרונים בכותרות העיתונים ובמהדורות החדשות המשודרות - הרי שלא יעלה על הדעת שסוגייה מסוג זה לא תגיע לדיון ציבורי", אמר.

לדברי באר, העובדה שהצנזורה הצבאית לא התערבה בשיח של השבועות האחרונים ולא בלמה במסגרתו פרסומים מסיבות ביטחוניות, אומרת דרשני: "הטענה שיש בכך פגיעה בביטחון המדינה היא טענה שגם לדעת ה'ביטחוניסטים' שאמונים על אי-זליגת המידע המסוכן, פשוט משוללת כל יסוד. אני מאמין שהצנזורה לא מתרשלת בתפקידה, ומכיוון שכך, נשאלת השאלה מה היא עוצמת האיומים והמשמעות של היעדר דיון ציבורי בסוגייה הזאת.

"מכיוון שבריש-גלי עולות שאלות קיומיות, עד כדי כך שאומרים שיש 'סיכון לעצם קיומה של ישראל' או 'איום על עצם קיומה של המדינה', קל וחומר שסוגייה מסוג זה צריכה להיות בראש סדר היום הציבורי", אומר.

- יש בהתבטאויות כאלה כדי לפגוע בישראל?

"צריך לזכור ששניים מבין המתדיינים בנושא הם שר הביטחון וראש הממשלה, שחזרו והשמיעו את עמדתם בסוגיות האלה כל הזמן. שר הביטחון בעצמו התייחס למספר ההרוגים האפשרי כתוצאה מהסלמה במצב.

"ודאי שאי-אפשר לטעון שהדיון הציבורי התחיל ומתקיים רק מכוחם של העיתונות או של גורמים מסוימים בציבוריות הישראליות. באופן מפורש, הדיון הזה התעורר ביתר שאת על-ידי הגורמים הפוליטיים הבכירים ביותר, שאמונים על סוגיות של ביטחון וחשאיות בנושאים הקשורים לביטחון המדינה".

אין זה גל ראשון של דיון פומבי ער בעניין האיראני ששוטף את סדר היום התקשורתי, וכמותו התנהלו גם כשארגוני ביון במערב דאגו שכלי תקשורת יפרסמו תצלומים חדשים המעידים על עוד מתקן מוגן היטב שמשמש את תוכנית הגרעין האיראנית.

אז הכותרות שתפחו ופרחו מסביב - רבות מהן דנו בהיתכנות תקיפה צבאית של מתקן גרעיני שבנוי, למשל, על צלע הר - היו בלתי נמנעות. כותרות בעלות אופי דומה באו גם בימים שקדמו להחלטות רבות חשיבות מצד הקהילה הבינלאומית, בעניין הידוק הסנקציות על איראן.

"צייתנות תקשורתית לא תמיד תורמת"

לדעת באר, הטענה שלפיה דיונים מסוג כזה משרתים לעיתים מטרות של ראשי מדינה ושל מקבלי החלטות אינה בלתי סבירה. לדבריו, אפשר לראות בגישה כזו כסוג של "תחזיקו אותי", שנועד לעורר עצבנות מתאימה בקרב מדינות ידידותיות בעולם, למען יתחייבו מול ישראל לנקיטת צעדים קשים יותר נגד הרפובליקה האסלאמית.

"לנוכח האינטנסיביות הזאת, של בכירים במערכת הפוליטית שמעורבים בנושא, זה לא בלתי מתקבל על הדעת שיש אג'נדה כזאת מאחורי הדברים. מכיוון שהשאלות האלה נוגעות לכל אחד ואחת מאתנו, והן באמת שאלות קיומיות, אז קל וחומר שיש לקיים עליהן דיון ציבורי.

"בערב מלחמת יום כיפור התקשורת נמנעה מפרסומים על סכנת המלחמה הקרובה, בין אם מסיבות של צנזורה עצמית ובין אם מסיבות של צנזורה חיצונית. אם היה מתקיים דיון ציבורי בנושא כזה, אפשר שהיו נמנעות חלק מהקטסטרופות".

צייתנות תקשורתית כזאת, שמפניה מזהיר באר, ליוותה את העת שקדמה לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק בחודש יוני 1981 בידי להק של מטוסי קרב ישראליים: "זה היה מודל אחר של חיים. כשבגין אמר משהו - אז בגין אמר. נקודה. הייתה דרך-ארץ, היה יחס אחר לדברים, גם כלפי פוליטיקאים וראשי מפלגות ובטח שכלפי ראש ממשלה", אומר העיתונאי והסופר שלמה נקדימון, מחבר הספר "תמוז בלהבות" שמגולל את סיפור התקיפה של הכור בעיראק.

"הרספקט הזה סייע לשמור את התוכנית לתקוף את הכור בסוד, אבל זה לא רק עניין של רספקט. הציבור התייחס לצבא כאל פרה קדושה. היה מקרה שבו הדברים הגיעו לידיעתם של שני עיתונאים, והם לא פרסמו אותם. באותה תקופה הייתי עיתונאי פעיל. ידעתי על התקיפה רק אחרי שהיא קרתה, כשהאזנתי לחדשות ברדיו. אם הייתי יודע עליה מראש, הייתי ניגש עם הסיפור הזה לעורכים שלי, ואני מעריך שהם לא היו מפרסמים אותו".

כשנה לפני התקיפה, נקדימון כיהן כיועץ התקשורת של בגין. בעת התקיפה, שימש כפרשן פוליטי בכיר ב"ידיעות אחרונות", שנהנה מקרבה רבה לבגין. לדבריו, הקרבה הזאת לא עזרה לו לדעת אודות השיח החשאי הסוער שהתנהל בחדרי-חדרים על אפשרות התקיפה של הכור, על ההתלבטויות הקשות, על המחלוקות בתוך הממשלה ועל המשברים.

"בתקופה שבה כיהנתי כיועץ התקשורת של ראש הממשלה, עבדנו על הדלפות מכוונות של ידיעות לעיתונים נחשבים בעולם, כדי להעביר לעיראק מסרים שלפיהם אנחנו יודעים מה קורה בכור הגרעיני שהם בונים.

"השיח על התקיפה עצמה התנהל בטונים נמוכים, ולא ידעתי בכלל שוועדת שרים לענייני ביטחון והממשלה קיימו דיונים שלמים בנושא הזה, עד לתקיפה עצמה. למרות שדיברו על זה במשך 5 שנים; למרות שהתיק הזה נפתח בשלהי הכהונה הראשונה של רבין ועבר לבגין כבר בחפיפה - שום דבר לא יצא החוצה. כל הנושא הזה נבלם בחדר של המזכיר הצבאי. סוד כמוס", סיפר.

האקלים הפוליטי והתקשורתי אחר

כיום נקדימון (75) עוסק בכתיבת הביוגרפיה הצבאית של הנשיא לשעבר חיים הרצוג, שומע את התבטאויות השרים ואת הסתייגויות הגנרלים לשעבר, ועוקב אחר דיווחים שמבוססים על חקר ביצועים ומגדיר את המצב כ"גרוע מאוד", הן מבחינת האיומים שמכוונים לעבר ישראל והן מבחינת הביקורת שמועברת על תהליך קבלת ההחלטות בידי הדרגים המתאימים: "זו ממשלה חוקית, שנבחרה בהליך דמוקרטי, יש קואליציה, והיא עושה את העבודה שלה", אומר נקדימון.

הוא נמנע מהסגרת עמדה אודות אלה שמרשים לעצמם להתבטא בסוגייה, כמו ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, כי "המציאות היום שונה, האקלים הפוליטי והתקשורתי אחר, וגם האיום עצמו הוא לא אותו איום כמו זה שהיה לפני 30 שנה".

לדברי נקדימון, "מה שהיה טוב אז - לאו דווקא טוב עכשיו, ואני לא יודע מה המצב באיראן כדי להשוות בצורה טובה בין המקרים ובין המצבים. איראן רחוקה יותר מעיראק, שיטות התקיפה - אם תהיה תקיפה - אולי יהיו שונות, יש הרבה מטרות שמוגנות במעמקי האדמה, ואינני יודע מה המודיעין אומר. למזלנו, יש לנו את אמריקה".

גם 30 שנה אחרי התקיפה, נקדימון לא מסגיר אם התאכזב מכך ששמע על התקיפה ההיסטורית בעיראק - היסטורית גם משום שזו הפעם הראשונה שבה הותקף והופצץ כור גרעיני - דרך מקלט הרדיו.

"מיד כששמעתי את זה, אמרתי שאכתוב ספר. כשניגשתי אל המלאכה, כבר היו לי קשרים טובים מהימים שבהם הייתי יועץ התקשורת של ראש הממשלה, וזה סייע לי להגיע לסטנוגרמות ולפרטים. עשיתי מחקר מקיף. הייתה לי נגישות מצוינת, אבל האיסוף נמשך זמן רב", אמר.

ולמרות השנים שחלפו מאז, את פרק הפתיחה בספרו, שהודפס לראשונה ב-1986 בהוצאת "ידיעות אחרונות", נקדימון היה כותב שוב, כמעט מילה במילה, גם בהקשר של האיום האיראני - עם שינויים הכרחיים של הדמויות ושל השחקנים המרכזיים בעלילה.

הפרק, דמיוני אך מצמית, ראוי להיות הסיוט העדכני של כל ראש ממשלה ושר ביטחון, גם של השניים שמכהנים כיום בתפקידים אלה וטורחים להבהיר בחצי חיוך שהם "לא בובליל ובשבקין"; שמוכנים להישבע שהם יודעים להחליט במסגרת של הליכים תקינים; שהם נוהגים באחריות; ששיקולים פסולים ודילים פוליטיים אפלים לא משתרבבים או מחלחלים בחסות המחשכים אל ההכרעות בעניין האיראני - שלא מן הנמנע שיהיו הגורליות מאז הקמת המדינה.

נקדימון מתאר באותו פרק דמיוני ישיבת ממשלה שגרתית שמתכנסת בירושלים בתחילת חודש נובמבר 1983; את הפתק שמקבל בגין מידיו של מזכיר הממשלה הצעיר והמבטיח, דן מרידור (כיום השר לענייני מודיעין והשירותים החשאיים); את הבשורה על פיצוץ רב-עוצמה בתל-אביב.

מקור הפיצוץ הוא מטען גרעיני שהושלך לעבר העיר ממטוס בואינג 707 שהתקרב מכיוון הים - צוותו סירב לתקשר עם מגדל הפיקוח ולהזדהות, וכשטייסי היירוט הישראליים ירו לעברו, כבר היה מאוחר מדי.

לפרק הזה נקדימון קרא "תל-אביב איננה קיימת עוד".

"הייתי כותב את אותו תרחיש דמיוני גם היום", הוא אומר. "עקרונית אני חושש מאיראן, מהאיום שהיא מהווה עלינו - אך חושש גם מחמאס ומחיזבאללה שיושבים כל הזמן ומתחבלים מזימות שנועדו למחוק אותנו".