נאמן לגרוניס

ביום שישי האחרון ראה גם עיתון "הארץ" את האור. עד אז היה העיתון שותף, שלא לומר שותף-מייסד, של מסע הדיסאינפורמציה והמניפולציות הסובב את הצעת החוק לשינוי אופן בחירת נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים.

עד אז הקפיד "הארץ" לכנות את החוק הזה בשני כינויים: "החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים" - אף שזו שגיאה עובדתית, שהרי אין בו כל שינוי למצב הקיים, שבו הלשכה שולחת שני נציגים לוועדה; ו"חוק סולברג" - שהיא שטות גדולה אף יותר.

לכנות את הצעת החוק המדוברת "חוק סולברג" זו שטות משתי סיבות עיקריות: האחת היא שמבחינת לוחות הזמנים, מינויו של השופט נעם סולברג לעליון אמור היה מלכתחילה לעלות לדיון בוועדה לבחירת שופטים עוד הערב (א'), בעוד שהצעת החוק הזו עדיין בהליכי חקיקה, במאמץ להשלימה לפני הדיון הצפוי ביום שלישי הקרוב - אז אמורה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לבחור את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים ל-3 השנים הבאות; והשנייה היא שממילא כדי למנות שופטים לבית המשפט העליון צריך רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה, כך שאפילו הייתה הצעת החוק הזו משנה את יחסי הכוחות בין המחנות של הנשיאה, דורית ביניש, ושר המשפטים, יעקב נאמן, בתוך הוועדה - עדיין ללא השופטים, לא יכול להתקיים הרוב הדרוש למינוי שופטים לעליון.

בשבוע שעבר עברה הצעת החוק טרנספורמציה נוספת, המקשה עוד יותר כעת לכנותה הצעה ל"שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים". במקום שיריון אחד משני המקומות לראש לשכת עורכי הדין, קבעה ועדת החוקה כי כל שמבקשת הצעת החוק לעשות הוא לשנות את האופן שבו תבחר המועצה הארצית של הלשכה את שני נציגיה לוועדה: במקום ברוב רגיל מבין חברי המועצה, יידרש כעת רוב של שני שלישים.

התכלית היא כמובן פוליטית: ראש הלשכה הקודם, עו"ד יורי גיא-רון, נהנה אמנם משליטה על רוב חברי המועצה, אך לא מרוב של שני שלישים, ופירוש הדבר שכדי שהמועצה תגבש את הרוב הדרוש לבחירה, יהיה על המחנות של גיא-רון וראש הלשכה הנוכחי, דורון ברזילי, לבוא בדברים ולגבש הסכמות. למשל, הסכמה לחלק את הכיסאות בין המחנות, וכך תיבחר עו"ד רחל בן-ארי מטעם מחנה גיא-רון, ועו"ד פנחס מרינסקי מטעם מחנה ברזילי. הפלא ופלא: זה יהיה צילום מדויק של המצב הקיים.

השינוי, שערכה ועדת החוקה בהצעת החוק, בא גם על רקע התנגדות משרד המשפטים לנוסח הקודם. שיריון מקום אחד לראש הלשכה, טענו משפטני המשרד, אינו תואם את לשון חוק יסוד: השפיטה, שלפיו על המועצה הארצית לבחור את שני נציגי הלשכה. הנוסח החדש כבר היה מקובל על מומחי משרד המשפטים, אלא שמשפטנים בכירים מהם טוענים שגם הנוסח החדש אינו עולה בקנה אחד עם חוק היסוד.

שתיקתו של חוק יסוד: השפיטה בשאלת הרוב הנדרש במועצה הארצית, הם טוענים, משמעותה שהרוב הנדרש הוא רוב רגיל, ולא ניתן להתנות על קביעה זו, אף לא בהוראה מפורשת בחוק רגיל, כמו חוק בתי המשפט. כך, טוענים המשפטנים הבכירים ביותר, נקבע בדעת רוב בפסק דין בנק המזרחי, ערש ההולדת של הדמוקרטיה החוקתית שלנו.

במילים אחרות, גם הנוסח החדש עלול להיפסל בבג"ץ, אם תוגש נגדו עתירה. תיקונו של חוק היסוד עצמו נתקל בהתנגדות מצד חלק מסיעות הקואליציה, ונחשב בלתי ריאלי.

אם בכל מקרה יש צורך ברוב של 7 לצורך מינוי שופטים לעליון, לשם מה נאבק נאמן עד חורמה כדי לשמר רוב של 5 בוועדה?

ההערכות מדברות על המאבק הצפוי סביב מינויו של השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון. "חוק סער" מ-2008 אכן דורש רוב של 7 לצורך מינויים לעליון, אבל לפי הפרשנות של חלק מחברי הוועדה לבחירת שופטים, כדי למנות נשיא די ברוב רגיל, של 5. גם כאן צפויות עוד התפתחויות.

ובינתיים, לצד כינוס הוועדה לבחירת שופטים הערב, מצחצחים בלשכת עורכי הדין את החרבות לקראת בחירת נציגי הלשכה מחרתיים. כמה חברים ממחנה דורון ברזילי כבר פנו ליורי גיא-רון ודרשו, לאור המלצות המשטרה להעמידו לדין בעבירת מתן שוחד, שיפסול את עצמו מהשתתפות בהצבעה המשפיעה בעקיפין על בחירת שופטי ישראל.

גיא-רון מסרב: "אינני נדרש לפי כל קנה-מידה משפטי או אחר להימנע ממילוי חובתי ומעמידה על זכויותי כחבר המועצה הארצית", הוא השיב להם. עתירה מינהלית דחופה נגדו כבר הוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב.

הוא שאמרנו: אין רגע אחד של שקט.

הקמפיין המחושב של קצב

הראיונות שהעניק משה קצב לעיתונות הכתובה והמשודרת בסוף השבוע מעוררים שאט-נפש. כפי שעשה גם במארס 2009, כשהתראיין לאחר הגשת כתב האישום נגדו, גם הפעם בחר קצב מראיינים אוהדים או כאלה שאינם שולטים בחומר.

בראיונות עצמם לא אמר קצב ולו דבר אחד חדש ביחס להזדמנויות הקודמות שבהן השמיע את טענותיו - בראיונות, בנאומים לאומה בטלוויזיה, בחקירת המשטרה, בעדותו בבית המשפט ובכתבי טענות מטעם סנגוריו.

שוב הוא ממזער את התנהגותו ל"חיבוקים" - שרק עליהם הוא מתנצל, אגב, לא על מעשי האונס; שוב הוא מפריח קונספירציות פוליטיות; שוב בתי המשפט טועים, היועץ המשפטי לממשלה טועה, העולם כולו טועה - רק לא הוא. בפסיכולוגיה למתחילים קוראים לזה "מיקוד שליטה חיצוני".

קצב איננו פועל ללא תכלית. הראיונות הם חלק מקמפיין מחושב שמטרתו יצירת לחץ ציבורי על נשיא המדינה, שמעון פרס, כדי שזה יסכים להעניק לו חנינה.

7 בקשות החנינה שהוגשו בימים האחרונים לבית הנשיא אינן מהוות בקשות רשמיות, ולפיכך הן אינן מטופלות. כדי שבקשת חנינה תגיע בכלל לדיון במחלקת החנינות במשרד המשפטים ובלשכת הנשיא, היא צריכה להיות בקשה מטעם העבריין עצמו או באי-כוחו.

אבל קצב, כמי שבילה שנים ארוכות בפוליטיקה הישראלית, הוא מומחה ביצירת תחומים אפורים. כך, הוא המשיך לטעון לאורך כל ההליכים המשפטיים, כי היוזמה לחתימת הסדר הטיעון לא באה ממנו, אלא שהוא "נענה לפנייה" שהגיעה מצד צדדים שלישיים ורביעיים. היועמ"ש דאז, מני מזוז, אמנם הסביר כי המשא-ומתן להסדר טיעון החל בשיחת טלפון של עו"ד ציון אמיר לעוזרו של היועץ, עו"ד רז נזרי, אבל המחלוקת נותרה על כנה.

באותו אופן, מישהו בוודאי ימצא איזו פתקה, או הנהון או קריצה שקיבל אחד המקורבים לקצב, או שכניו, וייפתח דיון שלם בשאלה האם זהו ייפוי-כוח כשר המסמיך את המקורב להגיש בקשת חנינה בשם קצב. הקמפיין רק מתחיל.