מחיר שתיקתנו בפרשת אדלסון

הטור התפרסם בגיליון נובמבר של מגזין "פירמה"

בתחילת החודש הגיעה פרשת התנצלות חדשות 10 בפני שלדון אדלסון אל מועצת הרשות השנייה. חברי המועצה קבעו כי לא הוצגו ראיות המעידות על התערבות בעלי המניות של הערוץ בפרסום ההתנצלות, וסוכם כי ייפתח הליך הפרה לכאורה נגד חברת החדשות (או במילים אחרות, "נו נו נו") וכך, נסגרה הפרשה.

מקרה אדלסון הוא הוכחה נוספת לקריסה הדרמטית של 3 המערכות שאמורות להוות את חומות המגן של העיתונות: הרגולציה, קברניטי גופי התקשורת והעיתונאים עצמם. הרשות השנייה, שאחראית על התנהלות תקינה של הערוצים המסחריים, התנערה לגמרי מאחריות, ולא רק בדיעבד.

הרי חברי המועצה ידעו מבעוד מועד על ההתקפלות התמוהה של קברניטי הערוץ מול דרישות אדלסון, אך לא עשו דבר כדי למנוע את הקטסטרופה.

אולם השאלה המטרידה באמת היא, מדוע בעקבות המקרה המדאיג לא נשמע קולם של העיתונאים? מדוע העובדה ששוב ההון והפוליטיקה ניצחו, כשכביכול נעקרו "התפוחים הרקובים" והשקט התעשייתי חזר, לא גרמה לציבור העיתונאים להרים דגל אדום ולשאוג: עד כאן!

בעולם מתוקן, פרשת ההתנצלות הייתה אמורה לגרום לכולנו לצאת לרחובות. עצם העובדה שהציבור הרחב נשאר אדיש לפרשה מוכיחה בראש ובראשונה את כישלוננו שלנו, העיתונאים.

במקום להתחבא במדורי הברנז'ה, פרשת ההתנצלות הייתה אמורה לפתוח את עמודי החדשות והמהדורות המרכזיות, ולא רק מסיבות קולגיאליות, אלא כי מדובר במסמר חלוד נוסף בארון הקבורה של חופש העיתונות בארץ. אין ספק כי לעורכים הבאים שיגויסו למערכת החדשות (של ערוץ 10 ובכלל) יהיה ברור מאילו נושאי סיקור כדאי להם להישמר.

כנראה שבעבור רוב העיתונאים בארץ, ביטויים כמו "ערבות הדדית" ו"צדק חברתי" הם לכל היותר סיסמאות שמיטיבות עם הרייטינג, ו"זכות הציבור לדעת" תקף רק כשהוא לא בא על חשבונו האישי של אף אחד.

רק לאחרונה עיתונאי אוסטרלי מרשת ניו-לימיטד הסכים, בשם כתבה על מאבקם של שבטי מורדים באינדונזיה לעצמאות, לעבור ברית מילה באמצעות מקלות במבוק. בישראל, מסתבר, לנו העיתונאים כבר אין אפילו ביצים.