הזדמנות נוספת לפרופ' גמזו

פרופ' רוני גמזו נכנס למשרד הבריאות כמשב רוח רענן, אחרי שנים שהמשרד לקה באנמיות. מינויו לתפקיד היווה מבחינות רבות ניסיון ראשון להתנתק מחבל הטבור של משרד האוצר, מהתפיסה המעוותת שלפיה האוצר הוא שקובע כמה מיטות אשפוז או כמה מכשירי MRI יהיו בבתי החולים.

לעוזרו האישי הוא מינה לא אחר מאשר את עוזרה האישי של שלי יחימוביץ', ולימים הוא אפילו טרח להתפקד ולהצביע לה בפריימריז לראשות מפלגת העבודה.

שלא כמו סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שהביא משאבים רבים למערכת, תוך תמרונים פוליטיים והליכה יד ביד עם האוצר, גמזו עשה זאת תוך מלחמות - לעתים קרובות אף פומביות.

אבל לא זו הסיבה שבגינה הודח גמזו מניהול משבר הרופאים במרכז. נוח לצייר זאת כאילו הוא הוזז הצידה משום שלא "התיישר", כאילו הוא אינו קונפורמיסט מספיק. בפועל הוא הוזז כי הוא פשוט נכשל בניהול המשבר.

זה מה שהוכיחה הקלטת ששודרה בסוף השבוע בערוץ 2, ובה נשמע גמזו משוחח עם קבוצת רופאים באיכילוב, מותח ביקורת חריפה על האוצר ("כמו מאפיונרים"), על ראש הממשלה בנימין נתניהו ("הוא אמר תביאו רופאים מהודו") ועל ההסכם הקיבוצי שעליו חתמו ראשי ההסתדרות הרפואית ("אני נגד שעון, לחלוטין").

האחד גרוע מהשני

גמזו לא הוזז הצידה כי הוא הביך את נתניהו או גורמים אחרים בדברים הקשים שנשא. הוא הוזז הצידה כי הוא הוסיף שמן למדורה. הוא עמד מול רופאים מתוסכלים, ובמקום לעורר בהם תקווה זרע בהם ייאוש. בשעה שהמערכת המשפטית על ערכאותיה השונות מפצירה ברופאים לחזור להידברות, גמזו אמר להם בעצם: אין לכם עם מי לדבר.

האחד גרוע מהשני. זה מאפיונר וזה אידיוט. במקום למנות את ההישגים בהסכם האחרון, ויש בו הישגים רבים גם לרופאים המתוסכלים מהמרכז, הוא התמקד בחסרונות.

גמזו הוכיח, לכאורה, בדיוק את מה שאמרו עליו כל הזמן אנשי האוצר: כלפי חוץ הוא משתדל להיראות ממלכתי, אבל בפועל הוא הגיע מאיכילוב והוא כנראה יחזור לאיכילוב. איש כזה אינו יכול או אינו רוצה להטיל את מרותו על מנהלי בתיה"ח שהשליטו בחודשים האחרונים אנרכיה מוחלטת. גם היום, אחרי כל הנורות האדומות והמהבהבות, גמזו אינו מסוגל להוציא מפיו מילה אחת רעה על בכירי ביה"ח שבו עבד אך לפני שנה וחצי.

בדבר אחד הוא צדק: שימוש בכוח צריך להיעשות בחוכמה רבה, אחרי שכלו כל הקיצים. לא יעזור לאיים על הרופאים להביא במקומם רופאים מחו"ל; לא יעזור להוציא נגדם צווי מניעה, אם רגע לאחר מכן הם ימצאו את הדרך חזרה הביתה. אבל ההופעה של גמזו בפני הרופאים של איכילוב לא הייתה חלק מעמדה מתונה ופשרנית שהיא מובנת מאליה. היא הייתה כמופע אימים של מי שמבקש לסמן: במלחמה הזאת אני אתכם.

ראוי לקרדיט

במדינה מעט שפויה יותר גמזו היה נקרא לרה"מ ומתבקש לסיים את תפקידו לאלתר. בלי למנות מעליו "יועץ חיצוני" לענייני המשבר, כאילו כדי לרמוז לו על הדרך החוצה. אבל דווקא העובדה שגמזו בלע את הרוק ונשאר בתפקידו, למרות אותה דלת שנפתחה לרווחה, ראויה להערכה. לא מדובר במעשה של איש חסר כבוד, אלא באיש ערכי שהכיר בקלקלתו והחליט להישאר למרות הכול. כי כשהמשבר הזה יסתיים, יהיו לו עוד אתגרים, עוד תוכניות גדולות למערכת הזאת.

הצעד הקל ביותר עבורו היה לכנס מסיבת עיתונאים ולהודיע בדרמטיות על התפטרותו. צעד כזה היה מזכה אותו בחיבוק חם מצד חבריו הרופאים ומצד מרבית אמצעי התקשורת, שהתגייסו למאבק הזה בעיניים עצומות.

מספיק להיזכר איך הפך לקדוש מעונה קודמו בתפקיד, ד"ר איתן חי עם, כשהתפטר בהפגנתיות לאחר שסירב לקבל את תוכניתו של ליצמן להעתיק את חדר המיון המתוכנן בביה"ח ברזילי, בשל הימצאותם של קברים במקום.

גורמים במשרד הבריאות ידעו לספר כבר אז עד כמה המהלך של חי עם היה מוגזם, עד כמה התוכנית של ליצמן הייתה סבירה הרבה יותר ממה שהוצגה בתקשורת. גמזו ויתר על הטוויסט התקשורתי הזה כדי להמשיך לעשות את מה שהוא מאמין בו מבפנים ולא מבחוץ, גם במחיר של רוח קרה במקום חיבוק חם מהמערכת. בהיבט הזה, הוא ראוי להזדמנות נוספת.