צפו בדפני ליף מכה על חטא: "טעיתי כשהתחצפתי לנתניהו"

שאלה שעולה שוב ושוב בימים האחרונים סביב שולחנות השבת ובשיחות ברזייה: לאן נעלמה דפני ליף? מה קרה לצדק החברתי? האם המהפכה של קיץ 2011 מתה? ובכן המהפכה של קיץ 2011 שעטפה את כולנו באור נהורות והזריקה לחיינו תקווה, המהפכה הזאת לא מתה, אולי היא קצת התעייפה.

בכנות מפתיעה חושפים חברי גרעין המייסדים של המחאה בראשות דפני ליף כי אמנם לקחו פסק זמן ויצאו לחשבון נפש במטרה לברר איך ממשיכים הלאה - אבל הם בשום אופן לא פרשו או לקחו הפסקה.

הגענו אליהם באמצע ספטמבר, רגע אחרי שעשו היסטוריה, רגע אחרי השיא. כל הכיכרות והשדרות שמילאו רק לא מזמן התרוקנו כבר, אפילו הסולידריות שהציפה את הרחובות האלה נראית פתאום כמו זיכרון מתוק. הקיץ נגמר. המהפכנים משדרות רוטשילד כבר לא יכולים להרשות לעצמם להיות ילדים, ובמקום שבו נגמרת הילדות מתחילה הפוליטיקה.

ראינו אותם ברגעי חולשתם - הריבים, התככים, הטעויות המביכות מול פוליטיקאים, הבלבול המטריד כששואלים אותם "אבל מה לעזאזל אתם רוצים להשיג?". מצד שני, היינו עדים גם להרבה רגעים של קסם. הלהט, האמונה, הכוונות הטובות והזעם על הסולידריות שאיבדנו במהלך הדרך - כל אלה עוד פועמים בתוכם במנות גדושות.

התסכול והתקווה

מעל הכול דפני - הילדה בת ה-25 שיצאה עם אוהל לרחוב, מי שהעבירה את כולנו שיעור מאלף באזרחות - הוכיחה בשבועות שבילינו ביחד שיש עדיין דבר אחד שמבדיל אותה מכל הפוליטיקאים שמהם התעייפנו כל-כך: יש לה האומץ להודות בטעות.

במשך שעות וימים היא ערכה מול המצלמות שלנו חשבון נפש ארוך ומיוסר, שלפעמים הרגיש כמו חצי טיפול. מי שנטען נגדה שהחליפה את הרחוב והשטח במסדרונות השלטון ואולפני הטלוויזיה, מודה בפעם הראשונה: "טעיתי".

היא מודה כי "טעיתי כשיצאתי באופן נחרץ מול דוח טרכטנברג בלי ממש לתת עליו את הדעת". כמו גם: "טעיתי כשדיברתי באופן שהתפרש כלא מנומס נגד ראש הממשלה". וכמו כן: "טעיתי כשסמכתי על יושב ראש התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, שהתגלה שוב ושוב כפוליטיקאי משופשף". ולסיכום: "טעיתי גם כשכתבתי בפייסבוק שאלי ישי 'יצא גבר'. אם כבר, הוא יצא נקניק".

יש לה גם בטן שלמה על כל אלה שטוענים שהיא אימפולסיבית, מנותקת, ילדה שלא מבינה. ניתן לראות בבירור את הכעס והתסכול ששמרה בבטן בחודשים האחרונים, וגם את התקווה. היא מצליחה לעורר תחושה לא ברורה של חיוך פנימי קטן. אמון מחודש בחיים שלנו בארץ הזאת, ידיעה שבתוך השחיתויות, הקומבינות והעוולות שהתרגלנו אליהם כל-כך, יש גם דפני ליף, סתיו שפיר, אלון לי גרין, רגב קונטס, יהונתן לוי, רועי נוימן, שיר נוסצקי ושרון שחף.

הם יושבים כבר שבועות וימים בבניין מתקלף בדרום תל-אביב וחושבים איך לעשות את המדינה הזאת טובה יותר. עושים את זה בלי לקבל אגורה ומול טוקבקים מרושעים ובוז מתמשך של הפוליטיקאים שמתיישבים מולם. ובכל זאת, הם עושים את זה. חשוב להם לארגן לכולנו עתיד שיש בו פחות קפיטליזם חזירי, פחות בעלי דירות שבאים עם עוד גזירה של העלאה בסוף החודש, פחות ניצולי שואה שהולכים לישון רעבים.

אז כשמלחמת ההתשה היומיומית של החיים כאן עולה לכם על העצבים, דמיינו את הקבוצה הזאת ואת מעגל האור הקטן שלה. אני יודע שלי זה נותן לכמה שניות תחושה של שלווה.