למען הדמוקרטיה, צאו לרחובות

בבתחילת שנות ה-70 חשף צמד העיתונאים בוב וודוורד וקרל ברנסטין, בתחקיר סנסציוני, את פרשת ווטרגייט, שהובילה בסופו של דבר להתפטרותו של הנשיא ה-37 של ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, ולמשבר פוליטי עמוק. התחקיר פורסם בעיתון היוקרתי "וושינגטון פוסט" וזכה לתהילת עולם. כל עיתונאי מתחיל לומד על אומץ-לבם של הזוג וודוורד וברנסטין, על סיפורו של המקור המכונה "גרון עמוק" ועל ניסיונות הטיוח של כל אנשי הנשיא, שזכו לסרט עטור פרסים על שמם.

לא מן הנמנע כי הפרשה הזו הייתה נגנזת, אילו הממשל האמריקני והממסד הפוליטי השליט היה מקבל החלטות המצמצמות את זכות הציבור לדעת, כמו זו שקיבלה הכנסת שלשום (ב') בקריאה ראשונה.

התיקון לחוק לשון הרע מועל בלב-לבם של שני ערכי עליון במדינה דמוקרטית: חופש הביטוי והדעה וזכות הציבור לדעת.

כנסת ישראל, המוסד הדמוקרטי העליון במדינה, שכחה שלשום את שליחותה. היא קיבלה שלשום החלטה שערורייתית, צבועה ומבישה, המאיימת על יכולתה של התקשורת להיות גוף עצמאי ובלתי תלוי, הפועל ללא מורא וללא משוא-פנים.

כנופיית מחרבי שלטון החוק

הליך חקיקה בלתי תקין זה, שמצטרף לשרשרת הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל, נולד על-ידי כנופיה ששמה לה תוכנית מוסדרת ומאורגנת לקעקע את שלטון החוק בישראל ולסתום את הפיות לכל מי שמבקר את השלטון. "כנופיית מחרבי שלטון החוק", כך אני מכנה אותה, פועלת בכמה זרועות בו-זמנית, בסגנון "תפוס כפי יכולתך", במטרה לשתק את התקשורת, להחליש את מערכת המשפט ולחסל את שיח הזכויות בישראל.

מי שישלם את המחיר, בסופו של דבר, הוא האזרח הקטן. כן, זה שלעתים מריע למנהיגיו בעיוורון מבלי לדעת כי לא יוכל עוד לבקש סעד מבית המשפט בבוא יומו, זה שמצפה שכלי התקשורת יביאו את עניינו וכאבו לידיעת הציבור, וזה המבקש עזרה במאבקו מארגון שיעניק לו תמיכה למול עוול שנגרם לו.

המונח "ביקורת", אותה ביקורת שאדם מותח על רעהו, ביקורת שאדם רוצה להביע דעה כנגד הממסד, על השלטון, על כל מי שנוקט בפעולה, ביקורת על נבחר הציבור - היא ציפור הנפש של הדמוקרטיה.

האמת המרה היא שהשלטון הנוכחי במדינה לא מסוגל לקבל ביקורת. הוא לא מסוגל להפנים ביקורת, הוא לא מסוגל להבין שביקורת היא חלק מתהליך טבעי ובריא במדינה דמוקרטית ומהאינטרס הבסיסי של האזרח. היכולת לספוג ביקורת היא חלק מהבגרות של עם ומערכת דמוקרטית.

החוק שעבר שלשום, בתמיכת נתניהו, ברק וליברמן, הוא ההוכחה הניצחת שמישהו החליט שנמאס לו, הוא לא מוכן יותר לשמוע ביקורת. הוא לא רוצה לדעת מימינו ומשמאלו, הוא לא רוצה לדעת היכן ה"חורים השחורים" של הנעשה בארץ הזאת, הוא לא רוצה לדעת את כאבו של האזרח ולשמוע ולהקשיב לזעקתו. זה לא מזיז לו שתימנע חשיפת עוולות קשות, עבירות, פשעים, מעילות וגניבות; הוא לא מוכן לקבל ביקורת באופן בוגר ומושכל ולהתמודד עמה.

מציעי החוק הסבירו שלשום כי פיצוי בסך 50 אלף שקל, בלי הוכחת נזק, הוא כסף קטן לעיתונים ולמוציאים לאור. "הם יכולים לספוג את זה, הדבר לא משפיע עליהם, ולכן יש להגדיל את הסכום למאות אלפים", הסביר לי חבר הכנסת מאיר שטרית, מיוזמי החוק (בכלל, מאיפה קפצו לקדימה כל החוקים האלה?).

האמת היא שהמציאות בדיוק הפוכה - מרבית כלי התקשורת בארץ ובעולם המערבי נמצאים בקשיים, ונאבקים על כל הכנסה והוצאה. תקציבי הפרסום מצטמקים, האינטרנט נוגס בכל חלקה טובה, במיוחד בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה, והשידור הציבורי נמצא תחת איום סגירה תמידי.

אם כה טוב בממלכה השביעית שלנו, מדוע נמצא ערוץ חשוב בסכנת סגירה? מדוע רשות השידור על סף קריסה? מדוע כל עיתון נלחם על כל מנוי בטרוף? התקשורת שלנו תחת סכנה, וקשה יהיה להבטיח שיח תקשורתי ודמוקרטי פתוח ואמיץ תחת איומיו של החוק.

המאבק הזה מצדיק למלא את שדרות רוטשילד במהדורה שנייה. בשם הדמוקרטיה, חופש הביטוי והבעת הדעה וזכות הציבור לדעת - מוכרחים לבלום את החוק הנואל הזה ולבלום את הגל העכור שאנו נמצאים בתוכו.

הכותב הוא חבר מפלגת העבודה וחבר בוועדת חוקה חוק ומשפט.