הנשים ייעלמו מהמרחב הציבורי? לא אם זה תלוי ברחל עזריה

בהתחלה זה מרגיש כמו סרט מדע בדיוני. או אולי ההולוגרמות המעצבנות האלה שצריך לבהות בהן, עד שפתאום מתבהרת לה תמונה חלופית ומטלטלת, שלא ברור איך לא ראינו אותה שניות קודם לכן. אלא שרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים ומי שלוקחת אותנו לסיור ברחובות העיר, לא מתעניינת בהולוגרמות. מה שמעניין אותה זה לאן נעלמו הנשים בעיר. כאילו עבר בירושלים החלילן מהמלין ומשך אחריו את כולן. מהאוטובוסים, מלוחות המודעות, משלטי החוצות. לקח אותן ונעלם.

"הנה, הנה", קוראת עזריה ומצביעה על אוטובוס חולף. "קמפיין של חתימה על כרטיס אד"י ובו 15 תמונות פספורט של גברים. רק גברים". בצד השני של הכביש עוצר אוטו זבל. "פה הם פתרו את הבעיה וציירו אריה", היא אומרת ומצטטת את הקופירייט: "'הולכים על עיר נקייה'. בכלל, כל עולם הפרסום הירושלמי חזר למילה הכתובה". כעבור שתי דקות היא כבר צוחקת. על אוטובוס נוסף מופיעה פרסומת לבית-ספר לאיפור. "היה מתבקש שתופיע פה אישה, אבל במקום זה יש צילום של תכשירי איפור". טבע דומם. פתאום זה ברור. מה שעבר עד לפני 5 דקות מתחת לרדאר החל לזעוק מכל פינה. ירושלים של 2011 מבקשת את הפרהסיה שלה נטולת אסטרוגן.

הרגישות של עזריה לעניין אינה מקרית. לפני 3 שנים, שבועות ספורים לפני הבחירות המוניציפליות, פנתה הסיעה של עזריה, "ירושלמים לא מוותרים", לחברת כנען, הזכיינית לפרסום על אוטובוסים בבירה, וביקשה לעטרם בכמה קווים בתמונתה של עזריה, המתמודדת הטרייה והשאפתנית. התשובה הייתה נחרצת: רחל עזריה היא אישה, ולכן לא תופיע תמונתה על אוטובוסים. עזריה מיהרה להבהיר לנציגי החברה שהיא אישה דתייה, שמן הסתם תתלבש בהתאם, ולכן אין להם מה לחשוש מקמפיין פורנוגרפי. כנען השיבו בתורם שזה לא באמת משנה. "לא בת 3, ולא בת 80", משחזרת עזריה את תשובתם.

הסיעה לא ויתרה. הם פנו לתקשורת וגם הגישו בג"ץ. "חברת כנען ואגד בכלל לא ניסו להכחיש", היא ממשיכה. "הם הסבירו שהחרדים תולשים מודעות עם נשים, אז הם הגיעו איתם להסדר שלא יפרסמו תמונות נשים כלל". בג"ץ קבע שזה לא הפתרון לוונדליזם, והורה לכנען ולאגד לפרסם את צילומיה של עזריה. "ביום הבחירות היו חמישה אוטובוסים עם תמונות שלי, ואבא שלי טוען שאפילו ראה אחד מהם".

המפגש החטוף הזה עם הקומבינות שנסגרות בצד המוצל של ירושלים הפך לשיעור הראשון של עזריה בפוליטיקה העירונית. "אחרי השיחה עם חברת כנען יצאתי החוצה, ופתאום שמתי לב מה קורה סביבי. ראיתי שלטים עם צילומים של גאידמק, של פורוש, פרסומת לקופת חולים כללית תחת הכותרת 'כללית טובה למשפחה' אבל מצולמים שם רק גברים וילדים. פרסומת לאולם שמחות שמופיעים בה חופה, חתן וזר פרחים. בלי כלה. פרסומת למטבח שבכל הארץ כיכבו בה איזה כדורגלן ואשתו, ואילו בירושלים הופיע רק הכדורגלן, ואף אחד לא הבין מה הוא קשור".

אלא שהדרת הנשים מהמרחב הציבורי סימנה לא רק את לידת הקריירה הפוליטית הנמרצת של עזריה, היא גם זו שעלולה לקטוע אותה בדמי ימיה, אם ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ימשיך להתעקש על פיטוריה, שאושרו בישיבת המועצה שנערכה לפני שבועות ספורים. ברקת נטפל לעניין פרוצדורלי. במהלך חג הסוכות, ובניגוד להכרעת בג"ץ מלפני שנה, שוב הקימו גורמים חרדיים קיצוניים גדר הפרדה בין נשים לגברים במאה שערים. עזריה, שחשבה שהמאבק בשנה שעברה ייחסך לה השנה, מיהרה להגיש בג"ץ נוסף. אלא שמתוקף אחריות ועדת תכנון ובנייה להצבת הגדר, השתרבבה גם עיריית ירושלים לעתירה כמשיב.

הבג"ץ הוגש ביום שישי של חול המועד סוכות, והדיון זומן ליום ראשון. עזריה העבירה את החומר המשפטי לעירייה, ומיד קיבלה טלפון זועם מראש הסגל של ברקת. עזריה הסבירה שזה סתם פרוצדורלי, והבטיחה להגן על העירייה בכל פורום. זה לא עזר לה. כבר למחרת נחתה בתיבת הדוא"ל שלה הודעה שלפיה כל סמכויותיה כחברת קואליציה נלקחות ממנה.

הופתעת?

"לגמרי. ברקת לא עשה זאת לפני כן לאף אחד אחר. חברי מועצה חרדיים מארגנים אסיפות רבנים נגדו, אבל זה עובר בשלום. כשהוא מתרעם על בקורת בקואליציה הוא מזמן לשיחה. אבל איתי הוא לא מוכן לדבר. ניסיתי לדבר עם אנשים סביבו, אבל זה לא עבד".

פגעת בעצב רגיש?

"כיוון ששנייה אחרי שקיבלתי את המייל עם הודעת הפיטורים, ועוד לפני שהספקתי לדבר עם מישהו, קיבלתי טלפון מהתקשורת החרדית, אני בטוחה שהפיטורים שלי הם תוצאה של לחץ חרדי".

ציפי מלכוב, עיתונאית של "ידיעות ירושלים", מציצה לחדר של עזריה בבניין 4 בכיכר ספרא, עדיין נסערת מישיבת המועצה שבה נערכה ההצבעה על הפיטורים. מלכוב מנתחת את התנהלות הסיעות השונות, ומספרת שאפילו מתנגדיה האידיאולוגיים של עזריה מודים שברקת חיפש אותה. עזריה מנסה להיות שקולה: "אין ספק שהעירייה לא הייתה צריכה להיות צד בעתירה. אבל זה לא היה בזדון. זה היה מתוך מהירות".

מלכוב: "ברקת מעניש אותך בגלל שרצת לתקשורת ולא התנצלת. זה מה שמפריע לו. מה שחסר לו זה שתגידי: אדוני ראש העיר, יפה התואר והחטוב, אני מבקשת סליחה".

עזריה: "אני מאמינה שבסוף זה יסתדר".

האם באמת מדובר בלחץ חרדי? יש כאלה הטוענים שעזריה מפנה אצבע לחרדים כי זה מאוד נוח. גם מפני שהם חרדים, והם בטח אשמים במשהו, וגם מפני שזה ממצב אותה כאבירת החופש. יש מי שטוען שעזריה פשוט עובדת קשה מדי, צודקת מדי, עושה יותר מדי רעש, גורפת יותר מדי אהדה ברחוב הירושלמי השפוי, ושקודקודי העירייה החליטו להזכיר לה שיש לה בסך-הכול כיסא אחד במועצה.

שני קולות ליד מאה שערים

שלושה ימים אחרי ההדחה פוגשת עזריה את לאה קליבנוף בסניף ארומה הכשר של עמק רפאים. הן נפגשות אחת לחודש כדי לכתוב יחד את מייל העדכון לפעילים, שגם מתפרסם בבלוג של עזריה. עם הפוך גדול ועם לפטופ מנסות השתיים לשחזר את הנאום שנשאה עזריה בפני המועצה, שבו לא הסתפקה בלהסביר את הבלגן, אלא פרסה את משנתה האידיאולוגית. לא מדובר במעשה של מה בכך, מפני שעזריה מחזיקה בהשקפת עולם מהזן שקשה לקטלג או לרדד לפאנצ'ליין סוחף בסגנון טומי לפיד.

עזריה מקלידה ומדקלמת בו זמנית. "ההפרדה במרחב הציבורי והדרת נשים הן כיום האתגר הכי משמעותי ביחסי דת ומדינה במדינת ישראל", היא פותחת. בהמשך קליבנוף מזכירה לה שגם דיברה על כך שהרב שג"ר תיאר את המהפכה הפמיניסטית כהתפתחות הרוחנית החשובה ביותר בדורנו, ועזריה נזכרת שגם דיברה על הרצון לשיתוף פעולה עם החרדים והתקווה שיהיו חברות מועצה חרדיות.

למה אכפת לכן בעצם אם יש גדר במאה שערים? כך הם רוצים לחיות.

עזריה: "יש שתי שיטות חברתיות: האחת היא רב תרבותית, שמאמינה שכל קבוצה יכולה לנהל את עצמה; וישנה התפיסה האחרת, הסולידרית".

קליבנוף: "אבל הקמת הגדר במאה שערים לא עומדת גם במבחן הרב תרבותיות".

עזריה: "נכון, כי אחד הכללים ברב תרבותיות הוא שאם יש תת קבוצה שנפגעת - דהיינו הנשים החרדיות -צריך להוכיח שהיא יכולה לחבור בקלות לקבוצה אחרת. כמו שאמרה השופטת דליה דורנר: אנחנו צריכים לדאוג לא רק לזכויות החרדים, אלא גם לזכויות הנשים החרדיות".

זה קצת פטרוני, לא?

"זה אולי לא הדבר הנכון לומר בעיתון, אבל האמת היא שאין לי בעיה עם פטרונות. כל שליח ציבור יש בו מידה של פטרונות. מה, אני יושבת במועצת העיר ויודעת יותר טוב? אבל אני מרגישה שאני שליחה לא רק של מי שהצביע עבורי, אלא גם של יהדות התפוצות, שלא מצביעה אבל שייכת, ושל כלל החברה הישראלית; וחוץ מזה אני לא באמת יודעת מי הצביע עבורי. גם בקלפיות חרדיות היו מי שהצביעו לי".

באמת?

"ליד מאה שערים הייתה קלפי עם שני קולות. לא יודעת אם אפשר לבנות על זה תיאוריה. אבל לדעתי השיטה הדמוקרטית לא אמורה להתנהל כך שקבוצות המיעוט ידחקו את הרוב. כששמעתי לראשונה את המושג רב תרבותיות ממש התרגשתי, כי בתור מי שאבא שלה תוניסאי ואימא שלה אמריקאית, לא פעם חשתי שאנשים לא מבינים את הרקע שלי, והרב תרבותיות ענתה על הקושי הזה. הבעיה היא שמה שנשאר היום מהרב תרבותיות זה שלמיעוט מותר לעשות מה שהוא רוצה, ולחברת הרוב נותר לאפשר זאת. אולי באמת הפכתי לפוסט רב תרבותית".

מי צועק יותר חזק

יומן הפגישות של עזריה קורס מצפיפות. את יום שני בבוקר היא פותחת בפגישה עם נציגי בית כנסת משכונת קריית יובל שהחרדים מתנכלים לו. זו כותרת המפגש. אלא שלבית הקפה נכנס גבר בעל מראה חרדי (שביקש ששמו לא יפורסם), ואתו ברוך אבני, 66. שניהם ממהרים לכיוון עזריה. הם כנראה לא יודעים שכינוי הגנאי שהחרדים הדביקו לה הוא "הרפורמית".

הסיפור הזה הוא מסוג העלילות המופרכות שיכולות להתקיים כנראה רק בירושלים. שני הגברים מייצגים בית כנסת ותיק שהוקם על-ידי יוצאי רומניה, ועם השנים הסתפחו לו חב"דניקים נינוחים, שקיבלו על עצמם את נוסח התפילה במקום: נוסח ספרד. הקהילה התנהלה בשלווה, עד שלפני שנים מספר גרעין חרדי שהתיישב בקריית יובל החל לפקוד את בית הכנסת בניסיון להשתלט עליו ולשנות את התפילה לנוסח אשכנז. ותיקי הקהילה דווקא לא התנגדו להשתלבות דם חדש בבית הכנסת, אבל הם ביקשו שמנהגי המקום יישמרו. המאבק התגלגל לבית הדין, לבית המשפט, ומשם לבוררות שקבעה שבמהלך ימי השבוע החרדים האשכנזים ינהלו את המקום, ובשבתות תחזור הקהילה הוותיקה לתת את הטון. אבל לפני כמה חודשים ערכו החרדים הצבעה לבחירת ועד מנהל לבית הכנסת, הציפו את האירוע באנשים משלהם, ובחרו את עצמם להנהלה. זה גם היה האות מבחינתם להשתלט על התפילות בסופי שבוע.

בליל שבת הראשון שאחרי הבחירות הגיעו ראשוני המתפללים כרגיל, ופתחו ב"לכו נרננה" המסורתי שלהם, כשהחזן שלהם מתנדנד במקומו. דקות ספורות אחר כך הגיעו החרדים, העלו לבימת הקריאה בתורה חזן משלהם, שבצרחות התאמץ לכסות על קולו של החזן הוותיק, ולכפות בעזרת הקקפוניה את נוסח אשכנז. "ברגע שהבנתי שלא ייתנו לנו להתפלל כמו שצריך הלכתי הביתה", מספר אבני. "למחרת כבר הלכתי לבית כנסת אחר, רחוק יותר".

עזריה מקשיבה המומה, ואז שואלת איך היא יכולה לעזור להם. החב"דניק מסביר שהמאבק המשפטי מאוד יקר, ושהם זקוקים לכסף ומהר. "צריך ארגון כמו אולי הקרן החדשה שיעזור לנו", הוא אומר מבלי להתרגש מהאירוניה, "כי מה שעושים לנו זו רק הסנונית המבשרת על ההשתלטות שלהם על כל המוסדות הציוניים בשכונה". השניים הולכים, וסוף-סוף מתפנה לעזריה שעה שקטה לראיון.

למה את הכתובת של שני הגברים האלה?

"למה לא?".

כי את אישה, ולא מהשטעטל.

"זה אחד הדברים שקורים בירושלים. הקודים השתנו. אני מודה שכשהוא נכנס הופתעתי. ציפיתי לציונות דתית, אבל אז הוא מדבר על חרדים וקורא להם 'הם'. אבל זו ירושלים. 20% מהחילונים פה הם דתל"שים. במרכז הארץ הדברים מתנהלים אחרת. ב-ynet אני קוראת טוקבקים על 'הדתיים' שמשתלטים על המדינה. בירושלים אף אחד לא ידבר על 'דתיים', כי יודעים שיש אלפי ניואנסים. פה האבחנה הבסיסית היא בין מי שמשתלב ומי שמתבדל. שם עובר הגבול. יש חרדים שמשתלבים, שרוצים שותפות, לחיות בשכונה מעורבת. ברמות יש רבים האומרים שביום שבו השכונה תהיה לגמרי חרדית הם יעזבו. שמעת אותו? הוא אמר לי להביא כסף מהקרן החדשה. לכן אני אופטימית".

העיקר שכולם בקואליציה

עזריה מרבה לדבר על הפניות שקיבלה מנשים חרדיות שהתמרמרו על קיומם של קווי אוטובוס שבהם הפרדה בין גברים ונשים. לטענתה, הציבור החרדי עובר תהליך עומק של התקרבות לחברה הישראלית, אבל החברה הישראלית לא מבחינה בשינויים האלה כי היא כל-כך עסוקה בפרובוקציות של הקצוות.

עזריה מסבירה: "זה כמו התאוריה של במבי שלג (עורכת כתב העת "ארץ אחרת") על מגש הפיצה. כל משולש זה חלק בחברה - ערבים, דתיים, חילונים, אתיופים, חרדים - רובנו נמצאים בגבינה, במרכז המגש, אבל בקצה של כל משולש ישנם השוליים, ואותם התקשורת מכסה. היא מציגה את הסיקריקים. היא מסקרת את הרב דוב ליאור כדוגמה לציונות הדתית, במקום להביא מישהי כמוני. האמת היא שרובנו הרבה יותר דומים זה לזה מדמויות הקיצון".

אז בניית הגדר במאה שערים היא שירת הברבור של מתנגדי ההשתלבות החרדית?

"לגמרי. כשלמדתי במכון מנדל למנהיגות עסקתי הרבה באברהם לינקולן. גם הוא חי שישים ומשהו שנים אחרי הקמת ארצות הברית, וגם הוא התמודד עם קבוצה שרצתה להתבדל, וגם אז היה דיון אם הצפון יכול לכפות את עצמו על הדרום. בהתחלה דיברו על כך שצריך לתת לדרום לנהל את ענייניו, אבל בסוף זה הגיע למלחמה. אני חושבת שזה לא מקרי שגם אנחנו מתעסקים בשאלות דומות שישים וכמה שנים אחרי קום המדינה. דור הנפילים כבר לא כאן, וזו תקופת חיפוש. אני מאמינה שבסופו של דבר ההשתלבות תנצח".

עד שזה יקרה חברי מועצת העיר החרדים, שבאו לגזור קופונים מגזריים, אורבים לה בכל פינה. עזריה מספרת שבתחילת דרכה בעירייה עבדה שכם אל שכם עם ברקת, שמנהיג קואליציה מקיר לקיר, עם שלושים מתוך 31 חברי המועצה. "כשהוא ביקש שאוותר לחרדים, ויתרתי. עם הזמן למדתי את שיטות העבודה שלהם ולמדתי להיות יותר קשוחה. הבנתי שאי-אפשר לעבוד עם המנהיגים החרדים, כי הם עוד לא הגיעו למקום של פשרה.

"לדוגמה, רצו להקים מעלית מהרובע היהודי לכותל, כי המדרגות שם מאוד תלולות. יוסף לוק, נציג חסידות גור במועצה, התנגד ואמר שהוא לא רוצה שיהיה קל להגיע לכותל. הייתי בהלם. מה זאת אומרת? זה לנכים. אז הוא ענה, 'אנחנו לא צריכים את זה. אתם רוצים להביא תיירים וחילונים'. אז קלטתי שאין שיתוף פעולה. אם הוא לא צריך מעלית, אז הוא לא ייתן לאחרים. אין הבנה של חיים משותפים. ברקת עוד לא הבין את זה. הוא בטוח שכולנו מנהלים את העיר יחד".

ברקת יכול לטעון, שעם כל הכבוד לך, יש לך רק מנדט אחד. יש גבול לבלגן שאת מחוללת.

"אני בטוחה שזה החישוב שהוא עשה. אבל מה שהוא שכח זה שהציבור שהצביע בשבילו לא הצביע במקביל ליהדות התורה. הנחת העבודה של המצביעים הייתה שראש עיר חילוני ייצג את האינטרסים שלהם. הוא זה שבחר להכניס את כולם לקואליציה. הוא לא היה חייב".

"העיר השתנתה"

למשרד שלה נכנסת עזריה עדיין עם שיער רטוב. היא בישלה אתמול עד 1 לפנות בוקר ("היינו בשבת אצל ההורים שלי, אז אין שאריות"), ובכל זאת הספיקה להתעמל על הבוקר ("אני צריכה משהו אירובי כזה, אין לי סבלנות לפילאטיס"). היא רק בת 33, אימא לשלוש בנות, ונשואה לאלישיב פרנקל, דוקטורנט לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.

היא נולדה בירושלים, אבל בגיל 5 עזבה משפחתה את העיר בעקבות העבודה של אביה. בהמשך התמקמו בבית גמליאל, מושב דתי ליד יבנה. עזריה למדה במערכת הממלכתית דתית, אף שלא פעם התקשתה עם הקו הרשמי שלה. כשהיא מדברת על האתגר שבשילוב אורח חיים דתי ופמיניזם היא נזכרת בתוכנית הלימודים מהתיכון שנקראה "אישות ומשפחה".

"היה לנו מורה שהתעקש ללמד אותנו הלכות כמו מה היה קורה אילו אבא שלי היה משיא אותי לפני גיל 3. אני סירבתי לענות על השאלות האלה במבחנים. אני דתייה ואני יודעת שהדיונים האלה קיימים בהלכה, אבל לא בטוח שדווקא אותם צריך ללמוד בגיל 17. התוצאה הייתה שהממוצע השנתי שלי היה 32, ובמתכונת קיבלתי 36. המזל היה שההנהלה הכריחה את המורה להגיש אותי עם ציון 55, ובבחינת הבגרות לא הייתה אף שאלה מהסוג הזה אז עברתי אותה בשלום".

בצבא היא שירתה כמדריכה בבית ספר שדה בהתנחלות עופרה, ועם שחרורה נרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. "הייתי במסלול אחר לגמרי. פוליטיקה בכלל לא הייתה רשומה לי בקלפים. חשבתי שאעסוק בפסיכולוגיה חברתית ואחקור את החברה הישראלית". היא המשיכה ללימודי תואר שני ב"חקר סכסוכים, ניהולם ויישובם". את עבודת התזה שלה ייחדה למייסדי ההתנחלויות האידיאולוגיות הראשונות. מסקנתה הייתה שבראייתם העצמית הם חשו שייכים לגמרי לנרטיב הישראלי. בין לבין היא קצרה הצלחות במועדון הוויכוח של האוניברסיטה, דבר שהיא מודה שבא לה בקלות.

את פעילותה החברתית החלה כסטודנטית בתנועת "מגמה ירוקה", בלובי נגד כביש חוצה ישראל. "לא הייתי סביבתית, אבל ההיבט של צדק חברתי ממש זעק. הכביש יקר, נבנה על-ידי חברה פרטית, עובר רק ליד ערים עניות, ותחבורה ציבורית לא נוסעת עליו". בהמשך הצטרפה להנהלת מגמה ירוקה כאחראית על אסטרטגיה ועל גיוס כספים, אבל עזבה כדי לכתוב דוקטורט, דבר שטרם קרה.

עזריה חיפשה חצי משרה, שתאפשר לה לג'נגל את החיים, והציעו לה, בגיל 27, לנהל את "מבוי סתום", ארגון הפועל למען מסורבות גט. "תמיד הייתי פמיניסטית ודתייה, ואף פעם לא הקדשתי מחשבה לעניין. ניהול מבוי סתום חשף אותי לקשיים ולסתירות, והבנתי שמשהו ביחסי דת ומדינה לא עובד, ושהגיע הזמן לברר את הסוגיה".

אחרי שנתיים וחצי החליטה עזריה לעזוב ולהקים עמותה משלה, שתעסוק בתחום הקשור לעיר ירושלים, שאליה חזרה בגיל 20, ובה הקימה את משפחתה. "אמנם הגשמתי את החלום שלי לגור בירושלים, אבל ראיתי שהעיר השתנתה", היא מסבירה. "חברים עזבו, ובמצעד הגאווה שרפו תחנת אוטובוסים בשכונה שלי. חשבתי להקים עמותה שתהפוך את יהדות התפוצות לבעלי מניות בעיר".

אפשר להתחיל בבקשה מהם להפסיק לקנות פה דירות במחירים מטורפים.

"זה כבר נרגע. הגל הגדול נגמר".

בגלל המשבר הכלכלי.

"לא רק. גם הם הבינו את ההשלכות של זה על העיר".

אבל היוזמה הזו נקטעה זמן קצר אחרי שצצה. "באותם ימים החל שיח בתנועה הסביבתית שלפיו המקום להשפיע על קבלת ההחלטות הוא הפוליטיקה. אז החלטתי להיכנס לפוליטיקה". ירושלים הייתה היעד המתבקש. פחות משנה של קמפיין שהלך וצמח מלמטה, ובנובמבר 2008 נבחרה עזריה למועצת העיר. "זו הייתה התקופה הקשה בחיים שלי", היא מודה. "אין עוד דברים בחיים הבוגרים שלנו שאין בהם מועד ב'. זה גם השם שלך, ובחינוך הדתי מלמדים אותך לא ליחצן את עצמך".

כל כבודה בת מלך פנימה?

"זו לאו דווקא צניעות במובן הדתי. לראות את השם שלך בחוץ. ההבנה שאם תצליחי כולם ידעו. וגם אם תכשלי. בהתחלה חיפשתי אנשים אחרים שיעמדו בראש הרשימה. לקח לי זמן להבין שאין מבוגר אחראי ושאין ברירה אלא לרוץ, אפילו שזה לא קל".

למה בעצם זה לא קל?

"יש כאלה שנהנים מציבוריות".

ואת אף פעם לא?

"אני נהנית כשמפרגנים לי. אבל יש גם דברים אחרים - כשאני הולכת לאסוף את הבת שלי מהגן, ישאלו אותי על הספסל ברחוב. ואני שמחה ששואלים. זה התפקיד. אבל זה תפקיד קשה".

מול ועדת טרכטנברג

עזריה מדברת על שני אירועים מכוננים שגרמו לה להבין שאפשר לשנות. האחד הוא המאבק למען רכבת בין ירושלים לתל אביב, שהייתה מעורבת בו במסגרת מגמה ירוקה, והשני, פנייתם של שני בחורים צעירים בימיה כמנהלת "מבוי סתום", עם ההכרזה שהם רוצים לפתור את בעיית סרבנות הגט. "אמרתי להם, סבבה, קחו מספר'", היא משחזרת. התוצאה הייתה הפגנה חסרת תקדים בגודלה שמשכה את הנושא הפינתי הזה למרכז הבמה. "אם המאבק למען רכבת שבר את הנרטיב הישראלי שאי-אפשר לשנות, אז הפנייה של שני הבחורים שברה את הנרטיב שלאף אחד לא אכפת".

כבר בתקופת הקמפיין התעקשה עזריה להתמקד בנתח חברתי שעד אותו רגע אף אחד לא התייחס אליו: המשפחות הצעירות. אמנם סיעת "התעוררות בירושלים", שחברה אליה (ומאז נפרדו דרכן) חשבה שהגאולה תגיע מהצעירים ומהסטודנטים, אבל את עזריה הם לא שכנעו. "הקופירייטרים כל הזמן אמרו לי שצריך מסר אחד", היא מספרת. "חינוך. ירוק. צעירים. אבל אני אמרתי שבירושלים הסיפור הוא משפחות צעירות. אמרו לי שמשפחות צעירות זה שם גנרי לכלום. אבל התעקשתי, כי הבנתי שאנחנו הכי חשובים לעיר. אנחנו התקווה, ולנו הכי קשה לשרוד פה".

היא ביקשה מברקת שבנוסף לתיק המנהלים הקהילתיים שהפקיד בידיה, יתמוך ביוזמתה לבריאת תיק חדש: הגיל הרך. תחת הכותרת האפרפרה הזו, נתנה עזריה למתנגדיה שיעור מרשים בעשייה. "הגדרנו שכונות למשפחות צעירות. חיפשנו שכונות שיוכלו לעבור טרנספורמציה, כמו הקטמונים. שכונות שצמודות לשכונות מבוססות, אבל עדיין זולות. שם חיזקנו את מערכת החינוך. הגדרנו רכזי משפחות צעירות בכל שכונה. פתחנו בית ספר ממ"ד בגוננים. בארמון הנציב הובלנו מהלך להוזלת הצהרונים. בקריית יובל שיפצנו גינות משחקים. שינינו קונספט של גינות ציבוריות. במקום שכל הגינות יהפכו להיות קופי פייסט זו של זו, קידמנו גינות שונות. כמו שהיה פעם. כמו 'המפלצת' בקריית יובל. בכל שכונה ניסינו להבין מהם הצרכים של המשפחות, ומה יגרום לה להיות אטרקטיבית עבורן".

אבל ההישג המדובר ביותר של עזריה הוא פעילותה למען הארכת שנת הלימודים בגנים עד סוף יולי. כן, בזמן שבכל הארץ השתעבדו ההורים לקייטנות ולתמרוני קיץ, בירושלים המשיכו ילדי הגנים בשגרה הרגילה בואך אוגוסט.

הניסיון שצברה במהלך עבודתה הפך אותה לשותפה טבעית למחאה של הקיץ האחרון, וב"מחאת העגלות" במיוחד. "הרמנו בירושלים צעדה של אלפי אנשים". בהמשך היא הוזמנה לדבר בפני ועדת טרכטנברג, "כי שחיתי בחומר. ידעתי מה מצב מעונות היום, איך עובדים מול התמ"ת. עשיתי לובי משמעותי מול הוועדה, וכשקראתי אחר כך את המסקנות הקשורות לגיל הרך, שמעתי שם את הקול שלי".

לדוגמה, סוגיית הצהרונים: "במהלך השנים גילינו שאם הצהרונים יעברו לאחריות העירייה ניתן יהיה להוזיל אותם משמעותית. בוועדת טרכטנברג היו בהלם ממה שאמרתי להם. שלא יכול להיות שמשמונה עד שתיים בצהריים עולה להורים 800 שקל בחודש, ואילו השעתיים הבאות, עד ארבע, עולות 1,000 שקל".

בגלל האוכל.

"אז מה. אפשר לארגן צהרון ב-500-600 שקל. וזו באמת אחת ההמלצות של טרכטנברג, שמדבר על בוקר בחינם וצהרונים בניהול המדינה בעלות של 200-300 שקל. עכשיו נשאר לבנות תוכנית עבודה ולוודא שזה יוצא לפועל".

אז את בעד דוח טרכטנברג?

"החלק הקשור לגיל הרך הוא ללא ספק מהפכה".

ויש חשש שעמדת מארגני המחאה תמשוך את השטיח גם מתחת להמלצות הגיל הרך?

"אנחנו עובדים קשה על זה שהן כן ייושמו".

נתראה בבחירות

את זה עזריה עושה בתחנה הבאה שלה: פגישה עם יערה ישורון, מי שארגנה לפני שלוש שנים את העצומה לאיחוד החופשות של הורים וילדים. הן נפגשות בבית קפה במודיעין, אמצע הדרך ביניהן. הלחמניות מגיעות לשולחן, ושתיהן קופצות ליטול ידיים. הן מסבירות שיש נשים מצעדת העגלות שמבקשות לצאת נגד מסקנות טרכטנברג מפני שלא הכירו בחינוך חינם מגיל אפס עד 3. ישורון: "הן חוששות שאם הן יגידו כן לטרכטנברג, לא יהיה יותר".

עזריה: "למה שלא יהיה יותר? נתקדם שלב אחרי שלב. המחאה השיגה יותר ממה שדמיינו, אז בואו נממש את זה".

עזריה קוטעת את השיחה כדי להתמקד במשימה. היא מרימה טלפון לאיש קשר שלה בממשלה, כדי להבין את לוח הזמנים. מתברר שב-27 בנובמבר יעלו המסקנות הנוגעות לגיל הרך להצבעה בממשלה. ישורון ועזריה עוברות על רשימת השרים ומחלקות אותם ביניהן. זה נראה מעט מוגזם. פתאום עזריה נזכרת באיזה לוביסט שהוא לטובתן. טלפון קצר ויש פגישה. עכשיו נשאר לטפל בתקשורת, אתגר לא פשוט לאור העובדה שהדובר שלה, יאיר פינק, עבר לעבוד בצוות של שלי יחימוביץ' ("מפרגנת לו").

ולאן את ממשיכה מפה?

"ירושלים צריכה יותר מתמיד חזית פלורליסטית חזקה, ומאחוריי עומדים מעגלים רחבים של פעילים שמבינים את העניין ומדברים את השפה. אני מחויבת להם ולעיר, ויחד אנחנו פועלים לקראת הבחירות הבאות שבהן נקדם גוש פלורליסטי שיהווה משקל נגד לגוש החרדי. קיבלתי פניות ממפלגות בכנסת להצטרף לרשימתן, והשבתי בשלילה. אני מתכוונת להתמודד לעיריית ירושלים בבחירות בנובמבר 2013, ולעמוד בראש הסיעה הפלורליסטית הגדולה ביותר במועצת העיר".