סטייקים לרופאים

על ההתנהלות הכוחנית של הרופאים המתמחים מהמרכז, ובמיוחד על זו של הרופאים הבכירים שטפטפו ארס באוזניהם, רק משום שלא אהבו את הסעיף בהסכם שמחייב אותם בהחתמת שעון נוכחות, נאמר כאן כבר רבות. שבירת הכלים, כמו שבירת הכללים, אמנם תביא להישגים נוספים עבור הרופאים, אך זאת בצד נזק ליחסי העבודה הקיבוציים ולעבודה המאורגנת בכלל, שקשה עדיין לאמוד אותו. שר המשפטים יעקב נאמן כבר מקדם הצעת חוק, שתאסור שביתות במקומות עבודה המוגדרים כשירותים חיוניים, וזאת כנראה לא המילה האחרונה.

"שיטת הסטייקים"

ובכל זאת, זה המקום להגיד שלמדינה יש מניה שמנה בתחושות שמבטאים הרופאים, גם אם הן נופחו בחודשים האחרונים בתוך אותה מערבולת הרסנית. הרופאים אינם מסכנים, הם מרוויחים יפה מאוד ביחס לשכר הנהוג במשק ובסקטור הציבורי בפרט - אבל זה לא רק הכסף. תחושת שייכות למקום העבודה, אווירה חיובית במקום העבודה ואפילו הנאה במקום העבודה אפשר ליצור גם בכסף קטן. הסקטור העסקי למד את זה מזמן, ואילו הסקטור הממשלתי לא טרח בכלל לחשוב על זה.

הדוגמה הבולטת ביותר היא דווקא זו שזכתה לכינוי הדמגוגי "שיטת הסטייקים" בנמל אשדוד. הנהלת הנמל הבינה כי עובדי התפעול מגיעים די בקלות לפרמיה המקסימלית, הניתנת בזכות פריקה של 150 מכולות במשמרת על ידי צוות סווארים. במילים אחרות, לעובדים לא הייתה מוטיבציה להגדיל את התפוקה. באופן יצירתי, בהנהלה החליטו לחלק שובר זוגי למסעדה עבור עובדים בצוות שיפרקו לא פחות מ-250 מכולות במשמרת - כלומר רף כפול כמעט מהרף הקודם. וכך, באורח פלא, השיטה הזאת החלה להוכיח את עצמה.

בהנהלת הנמל מספרים על תפוקות יוצאות דופן, שהביאו בין היתר לרווחים יפים בשנת 2010 ולדיבידנד נאה למדינה. אבל במשרד האוצר לא אהבו את השיטה הזאת. מה פתאום לחלק שוברים למסעדה לעובדים שממילא מרוויחים היטב. הגדלת התפוקות? לא מעניין. באוצר הסכימו אפילו לשלם יותר בסוף, באמצעות כסף ישירות לתלוש, העיקר שעובד הנמל לא ילך עם אשתו למסעדה רחמנא ליצלן.

בחזרה לרופאים: תארו לכם שמדי חודשיים רופא בבית חולים ציבורי היה מקבל שובר זוגי לספא או כרטיסים לתיאטרון. דמיינו שפעם בחודש המתמחים שמסיימים את התורנות בשעה 10:00, אחרי 26 שעות עבודה רצופות, היו פוגשים בצוות מעסים מקצועי. בחופש הגדול בית החולים היה מארגן קייטנה לילדים, ופעם בשנה כל מנהל מחלקה היה בוחר רופא מצטיין שיזכה בטיול לתאילנד.

זה כל כך מופרך? את כל הדברים האלה עושים היום בחברות רבות בסקטור העסקי. ההוצאה נמוכה יחסית, והתמורה מצד העובדים גבוהה למדי. למעשה, לא מעט מקומות עבודה, שמופיעים שנה אחרי שנה בצמרת הטבלה של מקומות העבודה שהכי טוב לעבוד בהם, מאופיינים במשכורות ממוצעות, בטח לא גבוהות במיוחד.

בעיקר בגזר

אבל האוצר, שמטיף נגד חוסר היעילות של המגזר הציבורי, מסרב לאמץ את המודלים של המגזר העסקי. הוא מדבר על "גמישות ניהולית", אבל לא מסוגל לקצת גמישות מחשבתית. אותה גמישות ניהולית, פירושה מתן אפשרות רחבה יותר למנהלים לנייד ואף לפטר עובדים. בפועל, גמישות זו אינה רק במרחב של המנהל להשתמש במקל אלא גם ואולי בעיקר בגזר.

ספק אם ארגוני העובדים, ודאי ההסתדרות הרפואית, יתנגדו למודל שבו בצד ההסכמים הקיבוציים, יתאפשר למנהלים לתגמל את עובדיהם באמצעות שוברים או טיולים. גם הקצאת משאבים למחקר היא בבחינת שיפור מהותי בתנאי העבודה. כך גם שיפור התשתיות ורכישת ציוד חדיש. הרופא הישראלי חובב טכנולוגיה ורוצה שיאתגרו אותו, לא פחות מעובד ההיי-טק.

והנה, גם אחרי שהמשבר עשוי להביא להזדמנות, באוצר נאותים כעת לאפשר למתמחים יום מנוחה שבועי לאחר תורנות בסוף השבוע (מעבר ליום המנוחה הרגיל לאחר תורנות), ולהעמיד לרשותם הסעות בימי שבת בלבד. מדוע זה מופרך להרחיב את מערך ההסעות שעומד לרשות האחיות כל יום?

צודק האוצר בהתנגדותו לפתיחת ההסכם. הוא צודק גם כשהוא מתנה תוספות שכר נוספות רק בעבודה לאחר 16:00. מבחינות רבות מדובר בהסכם טוב, שמעניק תוספות גבוהות ותמריצים לכל אותם רופאים שאינם נהנים מפרקטיקה פרטית - רופאים בפריפריה ורופאים העוסקים במקצועות שבמחסור.

דווקא בשל עיקרון זה האוצר צריך להוכיח שהוא מוכן לעשות הכול כדי לשפר את התנאים הנלווים של הרופאים מעבר להסכם. הכלכלה בטח לא תקרוס אם הם יגיעו לעבודה עם חיוך. תקראו לזה גמישות ניהולית.